זיאד ג'בארה

*****

הסיפור שלי, איך שהגעתי להדסים, הוא שונה לגמרי משל כולם: אבא שלי היה מנהל בית ספר בטייבה בזמנו, ובסמינר למורים בהדסים היו כמה סטודנטים ערבים, והנהלת הסמינר יצרה קשר עם אבי על מנת שיעשו עבודה משותפת בביה"ס, וכך נוצר הקשר.

אני בא ממשפחה שמאמינה בכבוד האדם ,ואהבת האחר וקבלתו ללא הבדל גזע או מין. כשאבי הכיר את מנהלת הדסים , הוא ביקש שאני אצטרף למשפחה הגדולה של הדסים, מתוך אמונה במה שהוא האמין, וכך התחלתי ללמוד בבית הספר התיכון. השהייה שלי והלימודים בהדסים , עיצבו בי הרבה דברים, כמו להכיר מקרוב את העם האחר... להכיר חברים חדשים, מאחר וזו האמונה שחונכתי לה בבית.

היה לי כיף בהדסים וחיים יפים עם חברים חדשים...בתקופת הלימודים שלי בהדסים פרצה מלחמת הששת הימים ואני מאוד פחדתי. התקשרתי הביתה וביקשתי לעזוב את הדסים ולחזור הביתה. אבי כעס עלי וביקש ממני להישאר בהדסים בזמן המלחמה, ואמר לי שלא עוזבים מקום וחברים בזמן מלחמה, וביקש ממני שאשאר בהדסים ולעזור בכל דבר, כך למדתי על בשרי שלא עוזבים חברים בזמן צרה.

הדסים בשבילי היתה בית. נהניתי מאוד וכשסיימתי את הדסים, שמרתי ואני שומר עד היום על קשר עם חברים. למרות מה שקורה היום במדינה, אני חש אזרח המדינה...

אחרי שעזבתי את הדסים התחלתי לעבוד כקצין מבחן לנוער. אחרי הלימודים האקדמאים ואחרי שיצאתי לפנסיה, אני מלמד ערבית מדוברת במכון 'ברליץ', מאחר ואני מאמין ששפה היא קשר.

(אפריל 2024)