שלמה גרוניך

*****

ביליתי 4 שנים נפלאות בהדסים (מ-1963-1967).

איך הגעתי להדסים?

נסענו לתל אביב. אמא ואבא מקדימה בסוסיתא המקרטעת, אני מאחור , חוזרים מתל אביב אחרי שנסענו לרשום אותי ללימודי תיכון בבית הספר למוזיקה שם.

ובכן , הסוסיתא דוהרת בכביש לכיוון הבית בחדרה. לפתע, מאחור ,אני רואה שלט בצד הדרך: הדסים- כפר נוער.

"אבא , תיכנס, אבא תיכנס", אני זועק מאחור.

אבא, באקרובטיקה מרשימה, הצליח לסובב את ההגה שמאלה לתוך הכביש המוביל לכפר, כשמשני הצדדים עצי ברוש שמחאו כפיים לנהג, על ביצוע הפנייה המרשימה. הסוסיתא מתקרבת לשער הכניסה הגדול של הדסים, ומעבר לשער מתגלות קבוצות בני נוער יישובים על הדשא במעגלים ושרים בליווי גיטרה.

" אבא, פה אני רוצה להיות, תרשום אותי" אני זועק בהתלהבות מאחור.

הורי נכנסו למשרד הקבלה, וככה נרשמתי .

זה היה מן אלתור גורלי, בלתי מתוכנן שלי, לרשום אותי ללימודי התיכון בפנימיית כפר הנוער הדסים, אלתור , שבזכותו התקבלתי כחניך הפנימייה לכיתה ט', לארבע שנים מופלאות בעולם הילדים 'הדסים'. איזה מזל יוצא דופן היה האלתור הזה שלי שהביאני להדסים. זו היתה החלטה רגעית משמחת של ילד בן 14 שאני מברך עליה, ששינתה את מסלול חיי לנצח נצחים.

אני זוכר באהבה ובערגה את הריקודים בחג השבועות., בעיקר אני זוכר את ריקוד 'הלל ' בתור חוויה מרגשת.

בכלל, להיות איש מוזיקה בכפר, היה חוויה מרגשת.

( מרץ 2024)