ירדנה סטריקובסקי

כתבה עליה חברתה נורית (ברמור) אזולאי:

ירדנה היתה הילדה הכי יפה בגן ולא רק בשל קווי פניה- היו בה תמימות וזכות שובת לב. גבוהה וזקופה, שיער בלונדיני שופע, ארוך וחלק, שנאסף על אוזניה במסרקות. אני זוכרת היטב את תנועת חיזוק המסרקות שכל הזמן התרופפו. גופה היה מעוצב לתלפיות, פניה מקושטים בגומות חן, שהגבירו את החיוך התמידי שהיה נסוך על פניה, קולה מחוספס מעט. כולם אהבו את ירדנה, או כך אני חושבת.

ירגנה הגיעה לכפר עם אחיה הגדול, יענקל'ה, כי אמה מתה בילדותה ואביה התגורר עם אשתו בגרמניה.

גרתי עם ירדנה בחדר אחד שנתיים תמימות, שבהן היתה נעימת הליכות, טובת לב, מתנהלת בפשטות עם כולם, לא מתוסבכת, לא ממורמרת, למרות שהרבה לא היה לה. אפילו משפחה של ממש לא היתה לה, ואני זוכרת שמדי פעם, בחופשות, כשהגענו לבית אביה ברחוב הירקון בתל-אביב, איש לא היה שם.

ירדנה היתה חברה טובה, תמיד נענתה בחיוב לבקשה לעזרה, ועבודתה עם ילדים כגננת וכמפקחת על גני ילדים תאמה מאוד את אופיה הנוח והמתחשב. גם בשנות הצבא גרנו יחד, חלקנו קשיי צמיחה אל תוך חברת המבוגרים והיינו בעצם  אחיות לחיים, עדות להצלחות ולכשלונות. בעיקר אני רוצה לציין את כוח החיות, החיוניות שלה ויכולת ההישרדות. ירדנה מתה לנו פתאום, עוד לפני אמצע הדרך, בהשאירה שני בנים למופת ונכדים.

כשאני נזכרת  בירדנה, אני רואה אור וחיוך.

(הדסים היה הבית, עמ' 88)