(יעל יבור (ארצי-תשבי

שנה אחת בהדסים

נולדתי בשנת 1941 וגדלתי בקיבוץ כפר המכבי. אבי חנן עלה ארצה מגרמניה בשנת 1936 ואמי הילדה, עלתה עם משפחתה מצ'כוסלובקיה בשנת 1938. בנוסף להיותו קיבוצניק היה אבי איש ציבור פעיל ובשל כך נקרא מדי פעם לייצג את ישראל במשימות שונות. כך התמזל לי לחיות לא מעט בחו"ל, להכיר תרבויות, דתות וחברות שונות ומגוונות. בגיל 5 בתום מלחמת העולם השנייה כבר ביליתי שנתיים בשוודיה ובשוויץ. עם שובי, לאחר שבנו בריכת שחיה בקיבוץ התמכרתי לשחייה. בגיל 11 יצאתי עם הורי לשנתיים לניו יורק בה זכיתי באליפות מדינת ניו יורק בשחייה לילדים עד גיל 12. בין לבין חזרנו לקיבוץ. בגיל 15 יצא אבי לשרת בגאנה (כשעדיין הייתה תחת שלטון קולוניאלי הבריטי ושמה היה חוף הזהב). את קבלת עצמאותם בשנת 1957 חגגתי עמם ברחובות בשירה וריקודים. בגאנה ביליתי נפלא, משום שהייתי חופשיה מלימודים (לא הייתה שם מסגרת לימודית שהתאימה לי). במקום זאת חרשתי את המדינה לאורכה ולרוחבה, למדתי את רזיה הקסומים, וכן ביקרת במדינות השכנות. בריכת שחייה לא הייתה שם אז למדתי לגלוש על גלים ולרכוב על סוסים. לאחר כשנתיים, לקראת שנת הלימודים של 1957-8 החלטתי לחזור ארצה להשלמת בגרויות, ומאחר והוריי שהו בחו"ל רשמו אותי להדסים שם ביליתי שנה נהדרת, אם כי לא ממש למדתי.

יש לציין שבימים בהם חייתי במערב אפריקה רוב המדינות היו שלוות ומאירות פנים, והבעיות שם החלו לקראת סוף שנות השישים וממשיכות בחלקן עד היום.

עם הלימודים לא בדיוק הסתדרתי. לאחר שנתיים ללא מסגרת לימודית בגאנה, התקשיתי לשבת בשקט בכיתה ולכן ביליתי מחוץ לכיתה כמעט כמו בתוכה. לאחר שנה עזבתי והשלמתי בגרות אקסטרנית. לעומת זאת מאוד אהבתי את העבודה ברפת, ומאחר שגם בקיבוץ בו גדלתי הייתי רפתנית לא הייתי זקוקה כלל להדרכה. אהבתי מאוד את טכסיו הנפלאים של משה זעירי (אגב דודי מדרגה שניה), את ערבי התרבות ואת האווירה הכפרית ששרתה במקום.

במקביל פיתחתי ידידויות נפלאות חלקן מלוות אותי עד היום. אודי דיין ז"ל היה חבר לרכיבת סוסים אצל יוסק'ה השומר מכפר נטר. בתמורה טיפלנו בסוסיו וניקינו את האורווה. בנוסף נהגנו מדי פעם להתפלח לים בנתניה לשחות. לימים שירת אודי בשייטת 13 בעוד אני הפכתי לצוללת אזרחית מקצועית ובילינו לא מעט בצלילות במסגרת האגודה לארכיאולוגיה תת מימית. חיים קינן היה והינו עד היום חבר קרוב ואנו מבלים בשיחות מרתקות על נושאי שונים ומגווים, וגם אנו התפלחנו לנתניה מדי פעם, אך ישבנו על הצוק ושוחחנו על כל נושא שעלה בדעתנו. סימונה גלדסטון (כהן) עד היום חברת נפש, וצפרירה שלחוש ההומור החריג שלה אין תחליף, אפילו בימים טרופים אלה. מאוד אהבתי את האווירה, כמובן שאת בריכת השחייה ושעורי ההתעמלות של טומי. לקריירת השחייה לא חזרתי אלא התמדתי ברכיבה ובצלילה.

עם השנים התבהר לי שלא מעט מילדי הדסים לא במיוחד אהבו את השהייה שם, ובמרחק הזמנים גם הבנתי את קשיהם. אך מבחינתי כל עוד אני מבלה בחקלאות, בטבע, עם פרות וסוסים במקום לשהות במחיצת הורי, ייטב.

לפני שירותי הצבאי נסעתי לליבריה לבקר את הורי, בו שירת אבי כשגריר, וכמובן שגם שם חרשתי את המדינה. את שירותי הצבא עשיתי בבקרה אווירית, שם הכרתי את בעלי הראשון אקי ארצי ובתום השרות נסעתי לבקר את הוריי, אז היה אבי שגריר בניגריה. גם שם ביליתי בעיקר בטיולים, שחייה בים ורכיבה על סוסים, וכמובן המון קריאת ספרים, תחביב בו אני מחזיקה עד היום, היחידי שעוד נותר לי.

עם שובי עבדתי בנמל תעופה לוד במרכז תיאום (מבצעים של השדה) כשנתיים, עד שנישאתי ועברתי לגור עם בעלי הטייס בבסיס ח"א רמת דוד בו נולדו שתי בנותינו. בשבתות בהן היה הים שקט נסענו לצלול בקיסריה, ובשאר השבתות נסענו לטיולים בארץ או לרכיבת סוסים או אירוח משפחה וחברים. היו אלה שנים נעימות, לגדל את בנותיי בשקט וברגיעה.

אך הכל התהפך לקראת סוף שנת  1966. בתי הבכורה נפלה מהמגלשה שברה את צוואר הירך, ובמשך כחמישה חודשים היה פלג גופה העליון ורגלה הימית נתונים בגבס. בתחילת 1967 הייתה לבעלי אקי תאונת אמונים, בה שבר את שתי ידיו. כך נותרתי עם תינוקת בת חצי שנה, ילדה בת פחות משלוש הזוחלת על גחונה, ובעל עם שתי ידיים מנוטרלות, כולם זקוקים לטיפול אישי פרטני שלי.

אז פרצה מלחמת ששת הימים. אקי עדיין לא טס, אך לקראת אוגוסט הוא כבר שובץ כסגן מפקד א'. אך מטיסת ביון גורלית ב 1.12.1967 הוא לא שב.

הייתי חייבת לבנות את חיי מחדש. קיבלתי זיכיון של חברת יצרני ציוד צלילה, סקובה פרו. הקמתי וניהלתי מועדון ובית ספר לצלילה בנמל יפו, בשם סנפיר עם שני שותפים. את סופי השבוע בילו בנותיי במועדון, בשחייה, בשייט ובליווי הצוללים בסירה. פתחנו סניפים בשרם אל שייך ובדהב ובנותיי מצאו עצמן מאושרות במרחבי היופי שנחשפו אליהן באילת ובסיני, ומאז ועד היום הן מטיילות. עם הזמן עבדתי 8 שנים במכון היצוא, כמנהלת מרכז המזון, היינו אחראית על קידום יצוא מזון טרי ומעובד וקוסמטיקה. משם עברתי לשמש במשך כ 6 שנים כמנהלת שיווק בשקם ומשם לחברה שייצרה מיגון בליסטי, כמנהלת יצוא ושיווק מוסדי. לאחר כ 8 שנים עברתי לחברה בעלת 12 סניפים למוצרי מאפה, בתי קפה ומסעדות, כמנהלת רשת הסניפים, השיווק והמכירות.

במחצית השנייה של שנות ה 90 של המאה הקודמת הובחנתי כחולת סרטן. לאחר שהחלמתי בתחילת שנות האלפיים החלטתי לצאת לפנסיה מוקדמת, כדי להנות מהזמן שנותר (ולכתוב ספר – נעדר חלל) , והנה אני עוד כאן, אם כי נכה ומוגבלת.

*****