הדסים בעיתונות ובקולנוע

זיכרונות מפנימיית הדסים  /  אריה כספי  /  מוסף הארץ  / 16 באוקטובר 1998

בחזרה לערמת החבר'ה

בשבת נפגשים על הדשא.

בשבת אשוב לרגע אל נעורי. אחת לעשור עורכים כנס מחזורים בכפר-הנוער "הדסים" שבו גדלתי. אם אין משהו דחוף מענייני היום שתוקע אותי בהווה אני הולך לכנסים האלה. 

לא נותר היום הרבה מנעורי, לא בהדסים ולא בארץ כולה. נעורי עברו עלי במקביל לנעוריה של המדינה. שנינו בגרנו ביחד, הוספנו משקל, והתכערנו מעט. יחד פרטנו חלומות למציאות אפורה.

הדסים הוקמה לפני חמישים שנה, בשלהי  "מלחמת השחרור", על ידי רחל וירמיהו שפירא, שני מורים שיצאו מבן-שמן. ויצ"ו-הדסה בקנדה מימנה את הפנימייה שהפכה להיות מוסד-הנוער המבוקש ביותר בארץ בשנות החמישים. את ילדי-השואה של ראשית המדינה החליפו אז שועי תל-אביב.

חמש השנים שביליתי בכפר היו מהיפות בחיי. ובוודאי שהיו טובות בהרבה מ-13 השנים שקדמו להן. להדסים של אז היו יומרות של פנימיית יוקרה בריטית (פנימיית "כרמל" צ.ה), אבל מציאות החיים הייתה של יחפנים מתוצרת מקומית. רובנו היינו ילידי-הארץ ממשפחות אשכנזיות "הרוסות" לא בהכרח עשירות. אני הייתי שייך לעניים. אבל היו גם ילדי השמנת: הדנקנרים, ושרונה של איבי נתן, ואודי דיין, והרבה אחרים. היו מעט מזרחיים שעליית-הנוער הפנתה. לחלוקה העדתית המקובלת לא הייתה חשיבות אצלנו. מעמדך בחברה לא הושפע מזה של ההורים. בתחתית הקבוצה שלי הייתה חבורה של עולים מרומניה ובתחתית שבתחתית היה בנו של דפלומט ישראלי שנשלח לנהל את הבנק של בורמה. סלנג של דיפלומטים היה הדבר הגרוע ביותר שיכולנו להעלות על הדעת. יותר מהיגוי רומני.

האותיות הענקיות של "שץ"

צוות המחנכים היה מורכב מתערובת של ניצולי-שואה וישראלים ותיקים. בישראל של אותם ימים חשבו שילדים צריך להאכיל, להשקות ולחנך. "לחנך" משמעו להרגיל אותם לחוקים שכפו המבוגרים. הנסיון להטיל עלינו כללי משמעת קפדניים נכשל לחלוטין. גם הצוות וגם אנחנו לא התייחסנו לעניין ברצינות. אריאל זילבר הרים יום אחד את תקרת חדר-המגורים שלו בפצצה שהביא מ"מחנה דורה" שליד נתניה. הוא גם שילם בכף-רגלו שנקטעה ועף מהדסים. יוסי פולק נזרק בסוף כיתה י"א. לא נדרש הרבה כדי שיעיפו אותך על בעיות משמעת, או השגים עלובים בלימודים. מועמד אחד לרשות עיריית תל-אביב, שהינחה את הכנס הקודם, אמר שהוא נציג של כל אלה שזרקו אותם. והקהל צחק. קשה שלא לצחוק מהבדיחות של שמואל וילוז'ני.

מ-60 תלמידים שעברו את המחזור שלי במשך השנים נותרו 27 בלבד בסוף התיכון. בסוף כיתה י"א גם אני הייתי כמעט בדרך החוצה בזכות השגים ירודים בדקדוק עברי וכמה מעשים שלא יעשו. אחד הראשונים שנזרק היה שותפי לשולחן  בכיתה, נער גבוה וצעקן בשם גד פלום. קראנו לו "שץ" עוד לפני שכיכב במדורים הפליליים. פלום היה תלמיד יותר טוב ממה שהעלו המורים על דעתם. נדמה לי שהייתי היחיד שניסה גם לקרוא את מה שהיה כתוב באותיות ענק במחברותיו. בשנים שבילה בבתי-הסוהר ואחרי שנרצח שאלתי את עצמי איך היה נראה מסלול חייו לו הצליח לשרוד בהדסים. אבל אלו שאלות שכנראה אין טעם לשאול.

כל פרה שלישית  -  רגישה

הדסים הייתה הפנימייה הראשונה שהשתחררה מהמסורת החקלאית נוסח "כדורי" ו"מקווה-ישראל". עבדנו במשק, אבל למדנו לבחינות בגרות עיוניות. מעטים מאיתנו חשבו שלימודים זה דבר חשוב. אוניברסיטה הייתה בשבילנו מושג מעולם אחר ואף אחד לא חשב שצריך להצטיין בלימודים ו"לעשות קריירה". לפעמים היינו שוקלים לפתוח ביחד מוסך, אורוות-סוסים בנגב. על קיר המרפסת הגדולה במבנה שגרנו בו היה כתוב באותיות ענק: "כמה טוב לא לעשות כלום ואח"כ לנוח קצת". בכל מה שהיה קשור ללימודים קיימתי את המצווה הזו כהילכתה. ביליתי מחוץ לכיתה הרבה יותר מאשר בתוכה. ימים רבים הייתי מבלה בחורשה מבודדת בשולי-הכפר עם הספרים ששאלתי מהספרייה.

אבל את רוב הזמן הקדשתי לרפת. הדמות החינוכית שהשפיעה על נעורי יותר מכל היה גד אילן, הרפתן שלא היו לו שום יומרות חינוכיות. הוא היה יקה ששרד את השואה והכריח אותנו להאזין למוזיקה קלאסית ברמקול הצרוד של הרפת. ב-4:00 בבוקר הוא היה מעיר אותנו לחליבת בוקר. היינו מזנקים למגפיים המסריחים וממהרים לחליבה. היו כאלה שהשתמטו ממשמרת-הבוקר, אני הייתי מכור לה. גד לא האמין בקידמה ובמכונות-החליבה. פרות רגישות היינו חולבים ביד. אחרוני הפרימיטיוויים בישראל. ועל-פי הקריטריונים של גד כל פרה שלישית הייתה רגישה. פיתחתי זרועות של פלדה באותם ימים. אחרי שנים הזדמן לי לעבוד  עם חבורת עבריינים. קניתי את ליבם בשני דברים: העובדה שהכרתי את"שץ" ושהכרעתי את כולם בהורדת ידיים.

אחרי החליבה היינו מצחצחים את הרפת כאילו מדובר בלובי של בית-מלון. גד היה מנצל את הזמן כדי לתחקר אותנו על חיי המין שלנו. קלינטון היה ודאי מקבל אצלו "הצטיינות יתרה". בתום המשמרת היינו פושטים על חדר-האוכל. לרפתנים היו שם זכויות-יתר. עם ארוחת-הבוקר שלנו אפשר היה להאכיל עיירה שלמה של הודים. לפעמים הייתי ממשיך למשמרת הבאה, יוצא לקצור אספסת בשדה ושב לבסוף לרפת על עגלה עמוסת אלומות, כן, כמו בשיר.

באחד הכנסים לפני שנים הלכתי לראות את הרפת. מצאתי מבנה ריק, מתפורר ומאובק וכדי-חלב חלודים שהיו זרוקים בפינה. מישהו ודאי החליט שהעסק לא כדאי כלכלית. חוויות נעורים הרי אי-אפשר לכלול במאזן. היום ודאי עומד במקומה מבנה חדשני ומועיל יותר.

בערבי-שישי היו ריקודי-עם. במוצאי-שבת היו מקרינים לנו סרט, שצפינו בו מספסלי עץ נוקשים שסופקו כנראה ע"י נגר שונא ילדים. ריקודי-העם והסרט היו אירועי הבידור שלנו. אני לא רקדתי. איכשהו מעולם לא הצלחתי לקלוט את הפרינציפ. הייתי הגולם שמחוץ למעגל, צופה בעיניים מייחלות בנערות שנותרו הרחק מהישג ידי.

לפני כמה שנים צפיתי בתוכנית "שירים מהימים ההם" ששידר הערוץ הראשון. בני שחלף ליד הטלוויזיה כיבה אותה כמעט בהיסח דעת, אמר משהו על "השטויות האלה" והניח דיסק כלשהו. הבנתי שאני כבר מזמן לא בענינים.

בשבת לפנות-ערב הייתה "סעודה שלישית". משה זעירי היה מקריא סיפור חסידי לאור נרות. אנחנו היינו שרים שירי-שבת ומקבלים סוכריות. זעירי היה עסקן הסתדרות עם ניחוח של בוהמיין. כחלטורה היה מביים בהדסים הצגות לחגים. הוא לבש מכנסי חאקי שלושת רבעי ,שכיום שבו לאופנה, וגרביים עד הברכיים. הייתה לו אינטונציה של שחקן "הבימה" ויצירתיות של פקיד, אבל היה בו משהו חם ואנושי והוא גידל דורות של שחקנים. את הדסים עברו חלק גדול מאנשי התיאטרון והבידור של ישראל.

הדקדוק הפנימי של קראוס

לא היו לנו מורים כמו שמתאר אלבר קאמי באדם הראשון. איש לא יצא מגדרו כדי להתעניין בי אישית בכל חמש השנים שחייתי בכפר. לא חשבתי  אז שקשר כזה אפשרי. עם המורה שהשפיע יותר מכולם על עולמי הרוחני הייתי מסוכסך קשות. שלום דותן, שלימד אותנו תנ"ך והיסטוריה, היה עוף מוזר. לפי המיתולוגיה של הדסים הוא היה מבלה בנגינת כינור בפרדס. לא הכרתי איש שראה אותו בשעת מעשה. היה לו קול מוזר ותגובות עצבניות. לו היו מאפשרים לו ודאי שהיה בועט אותי מבית-הספר, אבל הוא היה אינטלקטואל חריג שהפך את התנ"ך ליצירה פילוסופית מרתקת. היינו חבורת פרחחים שהתקשתה לסלוח להתנהגות משונה של מורה ולא ידעה להעריך את כישוריו. כשהגענו לכיתה י"ב הוא התנדב להנחות חוג לפילוסופיה. החוג גווע די מהר אבל זה היה המפגש הראשון שלי עם העולם שמחוץ לתוכנית-הלימודים, שהייתה אז צרת אופקים ומאובנת פי כמה ממה שהיא היום.

המורה לאנגלית, אוטו קראוס, היה ניצול אושוויץ. איש כועס עם כשרון אמנותי רב-גוני. את כללי הדקדוק האנגלי הוא הנחיל לנו בעזרת ציורי-חיות מקסימים שהיה משרטט על הלוח. הוא עצמו טען שזו שיטת לימוד גרועה כי לאחר זמן התלמידים זוכרים את הציורים ושוכחים את כללי-הדקדוק. הוא צדק. את רוב הכללים שכחתי מזמן. היה לו גם כשרון משחק לא מבוטל שהפך כל שיעור שלו לחוויה תיאטרלית. הוא הכריח אותנו ללמוד את שקספיר בעל-פה. תלמיד מצטיין באנגלית לא יצא ממני אבל בזכותו אני יכול עד היום לצטט קטעים מהנאום של אנטוני ב"יוליוס קיסר" בשפת-המקור.

בכיתה י"ב נשארנו 5 תלמידיםבמגמה הביולוגית. מטעמי חיסכון שלחו אותנו בתחבורה ציבורית ללמוד במטבח של ד"ר אברמוביץ, המורה לכימיה. מנשה, שהעולם נראה לו כאילו נוצר לתעלולים היה מוסר לנהג שטר של לירה, מכריז "עד אברמוביץ" וממתין לעודף. ואנחנו היינו מתפקעים מצחוק.

מנשה לא זכה להגיע לגיל 30. הוא נפצע קשה בתאונה בדרך לחתונה של חנניה ושכב כצמח עד שנפטר. שנה לאחר מכן נהרג גם חנניה, הטוב שבחבריי, על גדות התעלה בשלהי "מלחמת יום-כיפור".

יומיים אחרי בחינת-הבגרות האחרונה אספו כולם את חפציהם ושבו לבית הוריהם. אני נשארתי עד סוף הקיץ כדי להחזיק את הרפת. בבת אחת התפרק העולם. פנימייה איננה בית שאתה יכול לשוב אליו כשמתחשק לך. יום אחד נעלמים האנשים. השבת ודאי אפגוש את חלקם. מפגשי-מחזור נראים בכל מקום אותו הדבר. יהיה בוודאי זה ש"לא השתנה בכלל" וזו ש"לא הייתי מכיר אותה בחיים שלי". נשאל אחד את השני שאלות מנומסות, נערוך בשקט השוואה בין ההשגים של כל אחד לבין "מה שהוא יכול היה להיות", נתעניין בילדים, שרובם היום ודאי מבוגרים יותר ממה שאנחנו היינו כשסיימנו. נחייך, נחליף זיכרונות ונלך לדרכנו.