יצחק גולדין (גולדנדרוט. גל-נור)

*****

בגיל 8 נותקתי מהבית, מביה"ס ומהחברים הברזילאים שלי בסאו פאולו. בתוך פחות משנתיים עברתי 3 בתי ספר. לאחר כשנה בבי"ס בבני ברק ושנה בבי"ס בגבעתיים, יצאתי שוב לגלות לבי"ס חדש בכפר הנוער הדסים ומצאתי את עצמי שוב בין ילדים שלא הכרתי. כבר ידעתי עברית אבל הם היו ילדים שונים-לבושים חאקי הולכים יחפים, מדברים אחרת. הפחידה אותי המחשבה שאצטרך לחיות איתם.

בהדסים למדתי לחיות עם אנשים וגם לסבול את נוכחותם. שם נולד אצלי הצורך לחפש בכל מקום פינה משלי, בלי אף אחד. שימו 5 ילדים בחדר בו 4 מיטות, שולחן באמצע ושידה בצד עם תא קטן לחפצים אישיים ומיטה תחתית שמושכים החוצה בלילה ודוחפים חזרה בבוקר וישנים בה שבוע ברוטציה ואז – או שכמהים לחיות על אי בודד או שלא יכולים להיות רגע אחד לבד, או שניהם יחד.
הדסים היתה אז בי"ס חקלאי והתלמידים עבדו 3 שעות ביום. אני עבדתי ברפת וגד (קראנו לו "קת", המנהל היקה (הולנדי)היה הראשון שזיהה בי נטיות אקדמיות. הוא אמר לי שאחרי הצבא ישלח אותי ללמוד באקדמיה לפרות בהולנד. למרות שלא נעשיתי רפתן מדופלם, אני חייב לפרות דבר אחד או שניים. למדתי מהן אורך רוח - החליבה נעשתה בידיים ואולי קצת הומור: להחלב 3 פעמים ביום ועוד לאכול קש בין לבין... ברפת שמעתי מוסיקה קלאסית שקת היה משמיע ברמקול, להגברת תנובת החלב כמובן אבל גם כדי שיוכל ללוות אותה בשריקה.

בין המורים שהשפיעו עלי -- חוה דותן היתה מורתי האהובה. קטנה ורזה, פניה לבנים, כמעט שקופים ומצחה גבוה. רגע מלאת מרץ וזזה בכיתה מצד לצד ורגע עומדת במקום ברגלים משוכלות ומסבירה לאט לאט את נפלאות המספרים שכה העריצה.
שלום דותן היה מורי הנערץ לתנ"ך. שלום היה גבוה, כפוף ובעל קול מצפצף. התנ"ך היה עבורו נקודת זינוק להצגת רעיונותיו המקוריים. פעם נכנס לכיתה נסער וכתב באותיות גדולות על הלוח "הפנמה" והרצה על המילה הזו שיעור שלם. ישבנו פעורי-פה כי לא הבנו איך זה קשור לפרק התנ"ך (חובה לבגרות!) שלמדנו.  ופעם בשיעור, כשהצעתי פירוש כלשהו לפסוק,שלום אמר "מעניין, מעניין" ואז בזעקה מרה: "גולדין, אתה אונס את הכתובים!".
בכיתה י"ב הגיע אוטו קראוס, מורה חדש לאנגלית, להכין אותנו לבחינות הבגרות. הוא ודיתה רעייתו היו ניצולי שואה. לאחר זמן קצר הוא קרא לי להתהלך איתו בחצר ואמר לי כך, פחות או יותר, "אני שומע שאתה תלמיד טוב וראיתי שיש לך ציון 8 באנגלית, אבל לצערי אנגלית אתה לא יודע ולא תעבור את בחינת הבגרות" נעלבתי למרות שידעתי שצדק  ... "...הבוחנים לא יתנו ציון גבוה לאף אחד בכיתה אבל אני יכול לעזור לך לעבור את הבחינה." ואלה פרטי העסקה שנחתמה בין אוטו לביני: הוא נותן לי ספר בלשי אחד כל שבוע, אני קורא, לא בודק מילים במילון וחוזר אליו ומספר רק איך הבלש פתר את הפלונטר.
סמוך למועד הבחינה אוטו טפח על שכמי ואמר: "אני חושב שתסתדר עם קטע הבנת הנקרא במבחן אבל נותרה בעיית כתיבת החיבור." וכך נרקמה עסקה מס' 2 – אני כותב חיבור באנגלית על נושא כללי, אנחנו מתקנים ביחד ואח"כ אני משנן אותו בע"פ "כדי שיהיו לך בראש משפטים נכונים ומילים יפות באנגלית כשתכתוב את החיבור"- כך אוטו. כתבתי את חיבור הצללים, אני זוכר טיוטות אין-ספור ומילים חדשות משובבות. קטעים שלמים מהחיבור המשונן בראשי נוצקו לתוך החיבור במבחן.
איזה מורה. תודה אוטו מורי המסור, הצלחנו, עברתי, קיבלתי 6 באנגלית בתעודת הבגרות.
מורה משפיע נוסף היה זאב אלון שהכין אותנו לבחינות הבגרות בדקדוק. הוא היה קפדן ואהב להתעלל בנו. ...  מידי פעם הזיק התעלולני היה נעלם מעיניו -אף הוא היה ניצול שואה – ומתחלף בשתיקה ארוכה ואז היה ספק שר לעצמו, ספק מלמד אותנו לחנים לשירי ביאליק, קודם ביידיש (כדי להזכר, אמר בהתנצלות) ואח"כ בעברית בהברה אשכנזית.

ביני לבין עצמי האמנתי פעם וגם התגאיתי בכך שלטוב ולרע אני "תוצרת עצמי" (self-made man). היום אני כבר יודע שמורי, חברי וחברותי בהדסים עזרו לי לבנות את עצמי.

מתוך ספרו של יצחק גל-נור "הבט אחורה בחיוך" הוצאת כרמל, 2024