(אהובה שמשי (בן-שם

*****

עבדתי בחליבה בדיר הכבשים וגרתי ב"בית חנון". 

הייתי משכימה קום בארבע או חמש לפנות בוקר. אני זוכרת שבימי בחורף היתה עלטה בחוץ. בין אם חורף או קיץ, הייתי לבושה קל מאוד, במכנסיים קצרים ומגפי גומי, והייתי עוברת בין הפרדסים לבד. לא פחדתי כלל. לא היתה אז שום תחושה של פחד. הייתי מגיעה לחליבת הכבשים הרבה לפני שעות הלימודים והעבודה. ממה כן פחדתי? בין "בית חנון" למושבה "אבן יהודה" ו"כפר נטר" ו"בית יהושע" ושכונת התימנים, היה מרחב גדול, חופשי וכשהיו שם אירועים ושמחות היו נשמעים הדי הקולות , הצלצולים והתזמורות קרוב קרוב. זה היה מפחיד אותי. פעם בשעת דמדומים, הרעש נשמע כל-כך קרוב עד שנשכבתי על האדמה כדי שהצללית שלי לא תיראה.

(לקוח מהחוברת 'הדסים שלנו' עמ'119-120) 
(הועבר לאתר בינואר 2025)