זיוה לוקסנבורג (שגב)

******

כשעלתה השאלה היכן אלמד בתיכון, והיה ברור שאני צריכה להיות בפנימייה, זכרתי שעליזה (מזרחי שקולניק), חברתי מבן-שמן, עברה להדסים.  נסעתי לראות את המקום.

נסעתי, ראיתי, וידעתי - זה המקום : הדשאים הירוקים שחיבקו אותי למן הרגע הראשון, העצים שהישרו תחושת יציבות, מבני הקבוצות השונות, וחדר האוכל המהווה את מרכז הכפר-הכל היה יפה ונכון.

במבט לאחור, היו אלה 4 שנים מיוחדות. הגעתי למקום שהיו בו רק ילדים (זה מה שאני ראיתי). את הבעיות שהיו בבית, במשפחה, השארתי מאחור, והייתי - נטו ילדה !  ילדה עם חיי חברה תוססים, עם ילדים רבים ושונים ומעניינים ונפלאים שחלק גדול מהם הפכו לחברים שלי למשך כל חיי.

היו חברות לחדר שאיתן ביליתי שנה שלמה, והיו חברים שאיתם ישבתי בחדר האוכל בארוחות  הבוקר, הצהריים והערב, חברים לעבודה, ללימודים, לבילוי על הדשא. חברים ללכת איתם לפרדס לקטוף תפוזים, או להביא אבוקדו  לחבר'ה לארוחת ארבע בחדר , לסחוב  גלידה  ביום ששי בערב, ולהביא לחבר'ה.. (גילינו , אנגל ואני, פתח מסתורי מאחורי המטבח). היו חברים לטיול עם עגלה וסוס, וכאלה שאיתם ברחתי לראות סרט....

אני זוכרת בעיקר חוויות ילדות וחברים, ועם זאת יש בליבי, כמובן, פינה חמה למבוגרים שהקיפו אותנו: את ורדה - אם הבית שלנו בקבוצה ו' כשהגעתי להדסים לכיתה ט': אני זוכרת אותה מקבלת אותי במחסן הבגדים בקבוצה, ובודקת שיש לי את כל הביגוד והציוד...ומוטק'ה וילוז'ני המדריך, איש עדין ונעים הליכות. אני זוכרת לטובה את המורים שלנו – אילנה ערד, אילנה כהן המורה לאנגלית, עוזי כהן המורה להסטוריה, ובהמשך- יגאל ערד המחנך האהוב, אוטו קראוס המורה לאנגלית, ובעיקר- זאב אלון המורה ללשון וספרות., שאיתו שמרתי על קשר במשך הרבה שנים. (מתימטיקה? כימיה? סליחה, אבל אלה אף פעם לא היו השטח שלי)...

'הדסים' – עד היום היא מילת קסם בבית שלי, במשפחתי...