שמואל (סמי) נחמיאס

 *****

ימים של ערכים ואספסת גבוהה

"מי רצה הדסים"?שאל נהג האוטובוס בקולו המחוספס.

אחרי ארבע שעות נסיעה,בצוהרי ה4-ביולי 1957 ירדנו בחופזה,אבי ואני,מן האוטובוס שהסתלק בחריקה והותיר אחריו ענן אבק.

"אבא,הכובע"!!!

כל מאמצנו לסמן לנהג לעצור לא הועילו. מגבעת הקש הלבנה של אבי נותרה באוטובוס שמיהר לתלאביב.  פסענו תחת השמש הלוהטת והאור המסנוור במעלה שביל הכורכר
."כפרה",אמר אבי.

'הדסים' היה כתוב על השלט החלוד שכיוון את צעדנו .מאחורינו נשמע חרחור מנוע של מכונית
"עלו בבקשה", הזמין אותנו איש גבוה שנהג במכונית  600  FIAT לבנה ובוהקת.

לאחר שהתיישבנו סיפר לנו ששמו אהרון גורן ,והוא סדרן העבודה של הכפר.
"לאן אתם צריכים"? שאל בנימוס במבטא ייקי כבד שהסגיר את מוצאו.

"הדסים", השבנו שנינו.

"למי בדיוק"?

"אנחנו צריכים אדון  אייזיק",אמר אבי.

"אם כן ,למזרד," מלמל לעצמו.  .....

באותו רגע לא  היה לי נעים לשאול על  מה מדובר, אך חודשים מאוחר  יותר  כבר למדתי היטב את רזי המבטא היקי הנוטה להחליף ס' בז.'

הפיאט נעצרה מול המזכירות. אהרון גורן הצביע על מבנה קטן צבוע לבן בקצה השביל.משני צידיו צמחו שיחי הדס  צפופים ורעננים. נערה צעירה שנעלה בדיוק במפתח שבידה את המשרד, פנתה אלינו. "מי אתם"? שאלה נמרצות בקול נטול כל רוך. שערה הבהיר היה אסוף בזנב סוס קצר, ולבושה פשוט – חולצת עבודה ומכנסי עבודה קצרים מהודקים בגומי סביב ירכיה החשופות. "אנחנו לאדון אייזיק ",אמר אבי. "אין פה אף-אחד עכשיו", קטעה אותו,  "כולם באוכל.תבואו עוד שעה".

כעבור שלוש שעות, כשהסתיימו סידורי ההרשמה, נפרדתי מאבי  שפנה לעבר שער היציאה של הכפר. עצב חד כרסם בליבי. הרגשתי שהושלכתי לעולם חדש ובלתי נודע.
לוניה, אם הבית, הובילה  אותי למחסן. שם צוידתי בכובע  טמבל, בנעלי-עבודה, בבגדי עבודה, בגופיות ובתחתונים בצבע לבן ליום-יום ובצבע כחול לעבודה, במכנסיים ארוכים בצבע כחול כהה ובחולצה לבנה לשבתות ולחגים, בסדין, בכרית ובשמיכה.

כעבור שבועיים  הגישה לי לוניה מכתב בצרפתית שהגיע מבית-שאן, כתוב בכתב ידו של אבי. לא יכולתי לעצור את הדמעות. החלטתי לוותר על הבריכה הפתוחה מ11:00-עד 13:00 ומייד התיישבתי להשיב במכתב ארוך.

ארבע שנים חלפו 'הדסים' היה לי לבית. אהבתי את המקום.  כבר לא הייתי הנער המבולבל והנבוך שיצא מבית-שאן מלווה באביו לפני ארבע שנים, בבוקר השכם.
ארבע  שנים הייתי טבול באושר ומוגן מכל עבר, רחוק ממצוקת משפחתי שנאבקה בקשיי המציאות, ולא הייתי שם כדי לסייע לה.

לסיפור במלואו

(נובמבר 2024)