******

  הדסים שלי

התחלה

אחי , אהוד (מחזור 1964) ואני הגענו להדסים מסיבות כלכליות. הוא בכתה ד' ואני בכיתה ז'.

לילה ראשון בלי אמא...קל להבין שלא היה פשוט.  קבלת הפנים בלילה הראשון שלא אשכח: צירפו אותי כשישי לחדר ואחד הילדים (שהיום הוא עו"ד ידוע) אמר לי: אתה מיותר, מי צריך אותך כאן.. דבר שלא הוסיף למצב הרוח.

לאחר שלשה חודשים, ביקשה אימנו להוציא אותנו מהמוסד ולהחזיר אותנו הבייתה אך שנינו התנגדנו וביקשנו להישאר.

נקלטנו מהר במוסד ולא היינו מוותרים על השנים הנפלאות שעברנו שם.

אמצע

בהדסים חלפו שנות חיי היפות: חיי חברה עשירים, אהבה ראשונה, טיולים והכי חשוב: בלי הורים…

למדנו אצל המורים המיתולוגים: שלום דותן, שלימד אותנו את הרברט מרקוזה וקירקגור שהיו חשובים לו יותר מהבגרויות (פרק ראשון בספר בראשית במשך חצי שנה!!), חווה דותן המורה המעולה למתמטיקה, זאב אלון , אוטו קראוס שלא היה כמוהו. אוטו לימד אנגלית עם המון הומור ומתוך כך שהבין את הקשיים בלימוד שפה זרה כאחד שאנגלית לא הייתה שפת אימו .

מורים אלו ראו את עבודתם כשליחות. הם לא רק לימדו אלא בעיקר חינכו. וזה הבדל לא קטן.

ומנהלי הכפר: רחל שאותה הערצנו וירמיהו שרק השם שלו הספיק לרסן את משובות הנעורים שלנו.

מאורע שלא יישכח: בכיתה יו"ד אריאל זילבר פוצץ פצצת רנ״ט בחדר. היינו בחדר הסמוך ושמענו את מצעד הפזמונים מרדיו רמאללה. HIT NUMBER 10 ואז בום ענק כשהרנ״ט התפוצץ. כמובן שהוא לא נשאר בהדסים...

מישהו אמר שאולי עזבנו את הדסים אבל הדסים לא עזבה אותנו. בכל מפגש עם יוצאי הכפר, גם עם בוגרי מחזורים אחרים, אנחנו נשמעים כאילו עזבנו רק אתמול.

הסוף

בלילה האחרון בכפר, עלינו על מגדל המים. מסביב שקט וריח השדות והפרדסים עדיין באפי. אנחנו עומדים שם עצובים ומסרבים להיפרד..         

(ספטמבר2024)