יעל ברנדט (פלג)

*****

השנים בהן למדתי בהדסים, זכורות לי כתקופה מן היפות בחיי. כילדה שהגיעה מתל – אביב, מצאתי המון יופי בכפר שכולו מדשאות וביניהן שבילים, עצים ופרחים. הרבה רוגע ופסטורליות. בתי הקבוצות והמבנים הקטנים של  חדרי בית הספר, היו מיוחדים כאילו נלקחו מכפר  שבדי. לימים נודע לי שהם היו פרי תכנונה של האדריכלית הידועה, ג'ניה אוורבוך, שבין  עבודותיה הנבחרות, כיכר צינה דיזנגוף בתל אביב.

היה גם משק חקלאי ובו רפת, לולים, פינת חי, פלחה – משאת נפשם של הבנים לנהוג בטרקטור. פרדסים הקיפו את הכפר מכל עבר, ואחד, ראובן, שהיה עגלון על עגלה רתומה לסוס ששימשה להובלות שונות ואף לחלוקת דברי דואר.

הייתי גאה להיות חלק מהמקום היפה הזה. התרגלתי די מהר לסגנון החיים שלא היה קל: קשה היה לקום מוקדם בבוקר ולבצע תורנות שטיפת חדר. המחצית הראשונה של השבוע התחילה ב-3 שעות של עבודה, והלימודים התקיימו אחה"צ כשהעייפות משתלטת עליך. המחצית השנייה של השבוע התנהלה בסדר הפוך.

בחופשים, העבודה נמשכה 6 שעות ביום והסיוט הזכור לי מכל מקומות העבודה היה לול תרנגולי ההודו, ששוכנו בחדר ענק, חם, שריחו דוחה, וקולות הקרקורים ממלאים את חלל החדר. הם היו צפופים זה לזה, מתנפלים ומנקרים זה את זה. מראה לא נעים ומטריד, שהייתי מעדיפה להימנע ממנו. אבל לא היה מקום לקיטורים ולסרבנות בתקופה ההיא ואיכשהו התמודדתי עם זה.

קסמו לי מאד חיי החברה והעצמאות שזכיתי בה. היו גם חיזורים ואהבות ראשונות. אהבתי את ערבי השבת בהם רקדנו ריקודי עם. את חג הביכורים שנחוג ברוב פאר והדר. גולת הכותרת שלנו, החניכים, היה חג הפורים שבו הי"בתניקים היו חייבים לתת את המופע הגרנדיוזי של הערב. כבר בחנוכה התחלנו לתכנן את המופע. כולם נרתמו לעשייה, אם בהכנת התפאורה, ריקודים, מערכונים ושירה. זאת היתה פעילות מגבשת, גאוות יחידה, שנעשתה ללא ניהול של מבוגר, כי הרי ל-י"ב, קבוצת 'הרכבת' , לא היה מדריך. היתה רק אם הבית המיתולוגית, שושנה לרנר.

היו לנו מורים נהדרים:

אבינועם קפלן, מורה מעולה לביולוגיה שהכיר כל צמח וידע לזהות כל ציפור והציוץ שלה.

שלום דותן שהיה מרתק בכל שעור תנ"ך, ומרוב התלהבות לא היה שומע את הצלצול להפסקה. היה בינינו, התלמידים, הסכם: כשזה קורה, כולנו משפשפים את סוליות הנעליים ברצפה, עד שאוזנו של שלום היתה קולטת רחש מוזר, והוא הגיב: "מה קרה?!" ואנחנו עונים פה אחד:" יש ה פ ס ק ה

חוה דותן שלימדה מתימטיקה בהצלחה מרובה.

אוטו קראוס, המורה לאנגלית, ניצול שואה, סופר ואדם מעניין, שהיה מפליא ביכולת הציור שלו, ולא פעם המחיש מילים חדשות באנגלית ברישום ובציור על לוח הכיתה. אשתו של אוטו, דיטה, אותה הכיר בבירקנאו, לימדה אף היא אנגלית. עליה נכתב הספר "הספרנית מאושוויץ

המורה האהוב והנערץ עלי ועל עוד רבים – זאב אלון, ניצול שואה, מורה לספרות ולשון. ממנו למדתי להקפיד על עברית צחה. פילי אשתו, שהיתה מורה לאמנות- וממנה למדתי המון, כשזכיתי להשתבץ לעבודה בבית המלאכה שלה. למדתי אריגה, קרמיקה,, רקמה, בטיק, ועוד עבודות יצירה.. שם גיליתי את האהבה והכישרון לאומנות.

כתלמידה, שמחתי שפילי וזאב, היו לפעמים מזמינים אותי בשעות הערב להיות "בייבי סיטר" לבנים שלהם- דניאל ויקיר. זאת היתה זכות גדולה. פילי היתה משאירה לי עוגה טעימה וקפה שערבו לחיכי, והיוו עבורי רגעי אושר בביתם החמים והנעים

כשסיימתי את התיכון, החלטתי להמשיך את הלימודים בסמינר למורים בהדסים.

בסמינר הכרתי את פיני (פולק) פלג שהיה בעברו תלמיד תיכון בהדסים וחזר לכפר כעובד. נישאנו והמשכנו את חיינו בכפר. לימים גרנו בשכנות לפילי וזאב ז"ל האהובים, והקשר איתם התהדק עד מאוד.

הקמנו משפחה. יש לנו בן ושתי בנות ו- 7 נכדים. עבדתי כמורה בביה"ס האזורי בבית יהושע. עזבנו את הכפר בשנת 2001 כשפיני יצא לגמלאות, והיום אנחנו גרים בצור משה, מושב הסמוך להדסים.

(אוגוסט 2024)