סוזי דוידוף

אבי ואני  היינו בטיסה בדרכנו  לישראל, כדי להגשים אחד מחלומותיו , משפחה בישראל. בטיסה , למזלי או לא , לידנו ישבה נשיאת ויצו העולמית  ,הגברת רעיה יגלום. ישבו שניהם יחד  במהלך  כל הטיסה הארוכה ולא הפסיקו לדבר במשך כל השעות הארוכות, כשאני השתעממתי לבדי והרגשתי שנשכחתי, למרות שנושא השיחה היה  כולו עלי!! הגברת  המליצה בחום  רב  על "הדסים" ועזרה שיקבלו אותי. גורלי נחתם בטיסה זו.

הגעתי להדסים!!  ישר לקייטנת וולטר פרנקל. שבוע אחרי שהגעתי, הגיעה אלי תחפושת של רקדנית מקסיקנית, על פי בקשתו של פרנקל, מבלי להתייעץ איתי - ולמקסיקנית התחפשתי! לא בדיוק הבנתי את פשר האירוע, אבל ההרגשה זכורה לי! הצלחתי להתגבר על האירוע.
כשהקייטנה הסתיימה, עברתי לקבוצת מגורים עם ילדים בני גילי ,

 השוק הראשון היה כשהעמידו אותי בפני עובדה שעלי לסדר מיטה כשקמים בבוקר ולא ידעתי איך. כמו נס ילדה  מקסימה בשם רבקה תג'ר קלטה אותי, ניגשה אלי ולימדה אותי לגלגל את השמיכה! למחרת כבר ידעתי! נראיתי ילדה רגילה כמו הצברים אבל מה שלא ידעתי זה  לדבר עברית לכן לא ממש דיברתי איתם. כמה בנות חשבו שאני סתם לא נחמדה, ולא ממש התענינו. לא הסבירו להם שאני ממקסיקו ודוברת ספרדית.  תוך כדי הכרתי ילדה מסן-פרנסיסקו, סנדי, שגם לא דיברה עברית רק אנגלית וחוסר הידע בעברית חיבר ביננו. היא דברה איתי באנגלית ואני ניסיתי את מזלי, לקחתי מילים בספרדית, גלגלתי את המילה בסגנון אנגלית ולא ייאמן, הצליח לי !! לא עבר זמן רב ואבא שלה הגיע ארצה ולקח אותה בחזרה לסן פרנסיסקו., נשארתי בלי החברה היחידה שהייתה לי וכמה קינאתי בה!

החלטתי להתמקד בשפה העברית ולהשתלב. זה היה מבצע מאד קשה אבל הצליח לי, התאמצתי להבין ולזכור את המילים והתחלתי להתחבר עם כמה בנות - אלינור, סימונה , חנה גנד (ורוניקה) רותי פולק, עירית דנקנר, זה עזר לי להתחיל להרגיש שייכת!

בוקר אחד , איחרתי לארוחת הבוקר, המדריך לא נתן לי להיכנס לחדר האוכל ובקש שאמתין עד שיסיימו (הרגשה לא נעימה}. מכאן למדתי שיש שעות קבועות להגיע לארוחות. המדריך לא זכר שהיה עליו להסביר לי!!! אבל למדתי.

עבדתי בלול.  היה עלי להאכיל אפרוחים בתשע בלילה, לא קיבלתי הדרכה איך ומה לעשות. פחדתי גם מהאפרוחים וגם מהלבד בלילה,. זוכרת איך פתאום הרגשתי צביטה מהמקור של אחד מהאפרוחים, נתתי צרחה והאוכל עף למעלה ובסוף  סיים את דרכו ברצפה באופן מפוזר! ברחתי בריצה לחדר, מבוהלת.

זכור לי גם שאהבתי לשחות וטומי המורה לספורט קלט אותי ובוקר אחד בשבת העיר אותי מוקדם מהרגיל, בקש שאתלבש ואגיע עם בגד ים להסעה שחיכתה בכניסה לכפר. בדרך ניסה להסביר שעלי לשחות ולייצג את הדסים, כי האלופה באותו בוקר לא יכלה להשתתף. הסכמתי למרות שידעתי לשחות חתירה באופן חופשי, לא לתחרות. הגענו לקיבוץ בצפון, היו מלא קבוצות מקיבוצים וכפרי נוער אחרים. כשהגיע תורי וירו באקדח קפצתי אחרונה לבריכה, הבנתי את הענין אז השתדלתי!
טומי הסביר לי שהגעתי למקום עשירי מתוך 50 בנות והיה מרוצה מאד ולכן כשחזרנו להדסים הזמין אותי לביתו, שם חיכתה אשתו רותי ז"ל המקסימה. בכניסה הכריז  "רותי, הבאתי אלופה!"  עם חיוך מקסים הזמינה אותי לקפה של ארבע, אכלנו עוגת תפוחים ביתית הכי טעימה! עד היום מתה על עוגות תפוחים.
כך הפכתי להיות מתעמלת בבריכה. לא שחיתי יותר להנאתי, רק התאמנתי בהשגחתו של טומי שוורץ (שחם}.
עד היום אני שוחה בהנאה רבה כאילו אני הולכת להתחרות בכל מי שבבריכה.

בסוף למדתי עברית עם מבטא ספרדי אבל לא כבד במיוחד! היו לי חברות והפכתי לחלק מהקבוצה, עד שהגעגועים לא הניחו לי ואבי נאלץ להחזיר אותי הביתה למקסיקו !!
אירוע זה ועוד כמה דומים גרמו לי להתאהב בשיר המפורסם של פרנק סינטרה״i did it my way!!!

חזרתי הביתה ומהר מאד התחלתי להתגעגע לארץ, להדסים, לכל מה שהשארתי מאחורי ועד היום אני פה מבחירה חפשית. הקמתי בית, בניתי משפחה אהובה מכל ולמזלי יש לי 9 נכדים מדהימים! ואני מאושרת בחלקי.