(גל) צביקה פוגל

*****

נולדתי בהדסים!

ככה פשוט. לא עניין של בחירה אלא עניין של מציאות. לא ידעתי עולם אחר עד שבגרתי וראיתי עולם מחוץ לכפר הנוער.

הורי, אלה ושלמה פוגל היו עובדים בהדסים, כך נקראו אנשי הסגל "עובדים" ואני יחד עם אחותי יעלה, נקראנו "ילדי עובדים".
המשפחה הפרטית שלי הייתה אוהבת וחמה, אך כילד הגדל בתוך פנימייה כל עולמי היה כולו, עולם של חוויית ילדים. נראה לי טבעי לגור בפנימייה, בחדר עם עוד ארבעה חברים ולא להיפרד מחברי כל היום וגם כל הלילה. התוצאה הייתה באותה העת, שלא היה כל יתרון בלהיות "בן עובדים" רציתי בכל מאודי להידמות לחברי ולגור "בקבוצה" ולא ללכת בלילה, בעת כיבוי האורות, לבד הביתה, לבית הורי.

הדסים הוא כפר נוער. לבד מעניין הלימודים העיוניים, המסגרת החברתית הייתה משקולת נוספת ואולי עיקרית. בגילאים הצעירים של בית הספר היסודי, חברת הילדים ושעות הפעילות בערב, אם במועדון ואם במשחקי קבוצה מודרכים, היוו עולם עשיר של חוויות משותפות ולא רק חוויות אישיות.

מצאתי רגעי אושר מיוחדים בכמה מוקדים בהדסים. כילד, אהבתי את בריכת השחייה וטומי היה סוג של אל המחזיק במפתחות גן העדן. מצאתי את עולם הקריאה והספרים, כקרקע שלימדה אותי דמיון מהו, למדתי לאהוב את ההינתקות מההווה וצלילה לתוך עלילה ורגעי קסם החבויים בין דפי הספרים. לצד זאת משק החי, לולים, סוסים, פרות חולבות עם מרחב של שדות ועבודה חקלאית על טרקטור וכלים חקלאיים, היו אלה ימים של תמימות ואושר מושלם.

לצד זאת, המסגרת החברתית, החברים אשר היו לי אז, ראשון בין כולם היה מנחם זילברמן, אשר היה לי כאח, כבר מיומו הראשון בהדסים ולאחר שהתקוטטנו נקשרנו זה בזה ומאז לא נפרדנו. עוד התחברתי עם חברים טובים ביניהם חיים מנדלסון, רוני שפרמן, יונתן ינוביץ, אוריאל עופר, אלעד אופיר, יורם שטרית ועוד רבים וטובים שעשו את ילדותי לתקופה שזכורה לי לטוב.

תקופת הלימודים בתיכון, תקופת הנעורים והחוויות המיוחדות שליוו אותי במבט לאחור, לא היו יכולים לקרות במקום אחר לבד מהדסים. עולם נערים מתבגרים, החווים חוויות באותה העת, חוויה שכולה צמיחה והתבגרות. חברות כמו תמי ומיכי התאומות הנפלאות, לילה ושרונה היפות, היינו יחד מכיתה ג' ועד לסוף כתה י"ב, המון שנים חיינו זה לצד זה, מביטים אלה באלה וחווים כמעט את אותן החוויות. דניאלה דינור, מי שהייתה חברתי ויעל מרידן, האחות התאומה שלי, אלה היו חוויית נעורי, עד אשר מצאתי אהבה בוגרת שהתעצמה עד ימים אלה, נאוה הופ בת כיתתי. מצחיק היום ומעורר געגוע, איך התביישנו נאוה ואני להחזיק ידיים ליד חברי הקבוצה ואיך גילנו בהדסים את עולם המבוגרים. שם "נוסדה" גם החברות המשולשת של נאוה אני ומנחם.

הריקודים באולם בימי שישי בערב. ישבתי בצד עם חברים, נהנים לשלוח מבטים לבנות הרוקדות ולהתקנא בסתר בבנים הרוקדים. במוצאי שבת, לצפות בסרט קולנוע אותו סלי היה מקרין.
אהבתי והתרגשתי עם בוא האביב ותחילת ההכנות המורכבות לקראת טקס הבאת הביכורים בשבועות והתפקיד אותו מילאתי במסירות שנה אחר שנה – מפריח יונים צחורות -

כל אלה היה עולם נעורי, עולם הסובב סביב חברים וחברה אוהבת ותומכת.

היינו בכיתה י"ב כאשר בחרנו לחזור על המעשה עוד פעם ועוד, לצעוד לאבן יהודה הסמוכה או לישוב קדימה לצפות בסרט בבית הקולנוע שבמקום (בדרך כלל סרטים הודים). ישראל קליימן היה חבר טוב ואמין לסוג של "בריחה" שכזו, זכור לי ערב אחד בו יצאנו מנחם ואני לאבן יהודה שם הוקרן הסרט "המרגל שחזר מהכפור" על פי ספרו של ג'ון לקרה עם השחקן, לא אחר, מריצ'רד ברטון. שמע אותנו יוצאים ישראל קליימן, הבין לאן מועדות פנינו ומייד הבהיר – "ראיתי את הסרט, הוא ימות על החומה" כך הצליח ישראל יקירנו להרוס את אחד מסרטי המתח של אותה תקופה. ממש נשמה טובה.
עוד זכור לי שישראל ואני היינו יוצאים לטיולי לילה עם הסוסה כושית, לסיבוב המסתיים לקראת חצות. שנינו היינו יושבים על גבה הרחב של סוסת העבודה הגדולה ומטיילים בשדות סביב הכפר. פעם שמעה על כך יעל מרידן ולא ויתרה עד שלקחנו אותה איתנו לסיבוב לילה כזה על הגב הענק של כושית, עליו ישבנו שלושתנו.

האמת, הלימודים 'רק הפריעו' לחגיגת החיים בהדסים. גם לעבוד במשק החי, עבודה אותה אהבנו, אם ברפת ואם בפלחה, גם לבלות בפעילויות החינוכיות הכוללות את "סעודה שלישית", מופעים והצגות, תחרויות הספורט היו מרכיב חשוב בסל התרבות של אותם ימים.
"ההדסיידה" אליפות הנוער בכל מקצועות הספורט, אתלטיקה, משחקי כדור וכמובן אליפות שחיה בבריכה המפוארת בהדסים.

מי מבין ילדינו ונכדינו כיום, יודע להדוף כדור ברזל. להטיל כידון או לזרוק דיסקוס. מי שמע מבני הנעורים על יידוי כדור טלי או מרוצי שליחים עם העברת המקל. מי שומע היום בפתח מהדורת החדשות על חנה צדיק שהגיעה מקום ראשון במרוץ התבור אליו יצאנו במשאית או על השתתפותנו בכינוס הפועל, במפגן לו היינו שותפים על כר הדשא באצטדיון רמת גן. הכל בניצוחו של טומי היקר. אלה באמת היו ימים מופלאים.

עוד אמירה אחת קצרה להמחיש את עוצמת חברת הילדים על "בן עובדים",  כל שבת רביעית הייתה "שבת נסיעות" בה היו יוצאים כל ילדי הכפר באוטובוסים לביתם ברחבי הארץ. והכפר... הכפר היה נותר בדומיה, כמו חדר ילדים בלי ילדים או כמו גן ילדים ללא ילדים. זו הייתה שבת עצובה לילדי עובדים. אין חיים מחוץ לחוויית הנעורים שעה שהכפר חי ומלא בהמולת הילדים ובני הנוער.
כמה שמחתי כשמנחם או ישראל נשארו לעבוד בחופשים ברפת.

הדסים נשמרת בליבי בעיקר ואולי אך ורק בזכות אותם חברים וחברות שהיו לי אז. נכון שגם נוף הילדות יקר לי, אך עיקר הכפר היו האנשים שעשו את המקום למה שהיה עבורי ועבורנו אז ומה שיצר עבורי, חיים שלמים של זוגיות, משפחה וחברים לכל החיים.

(מרץ 2025)