רותי פולק (אקסמיט)

*****

אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות על הנסיבות שהביאו אותי להדסים.

אז.... גדלתי בקרית מטלון ליד פתח- - תקוה.

חבר טוב של אבי, שכנע אותו לעבור לאופקים, שם הקימו מפעל טקסטיל.

הורי התלהבו מהמעבר, עבדו כמו חמורים במפעל, ואמי, בנוסף, הקימה את סניף ויצ"ו, וימים ולילות עזרה לעולים החדשים שהגיעו ממרוקו.

ואני? במקום ללמוד בכיתה ז', הקפיצו אותי לכיתה ח' . זוכרים את בחינת הסקר? באופקים לא שמעו עליה...

יום אחד הודיעה לי אחות בית הספר , שיש לי כינים, ושלחה אותי הביתה.

אמי היקרה והאהובה, ניצולת השואה, שמעה את זה , פרצה בצרחות והעיפה אותי מהבית, כי "פה זה לא אושוויץ, רק שם יש כינים..."

שכנה הכניסה אותי לביתה, וחזרתי הביתה רק אחרי שאמא שלי נרגעה.

באותו יום הודעתי להורי שאני, באופקים, לא נשארת.

זאב אלון, שהיה בן-דוד של אמי, הסכים שאלמד בהדסים בתנאי שאתחיל שוב בכיתה ח', וכך היה.

כל פעם כשהאחות בדקה את הראשים, החסרתי פעימה.

ביום הראשון, חברותי שאלו אותי למה באתי להדסים, ולא הבינו למה ילדה שיש לה הורים ובית 'רגיל ' הגיעה להדסים.

בזכותכם, אהובים ואהובות שלי , למדתי כמה טוב לי, כי היה לי בית לחזור ובית חם ואוהב.

השתדלתי שב'שבת נסיעות' , חברות יבואו איתי הביתה.

להורי לא היה כסף, ורק אחרי הרבה שנים הבנתי, שבגלל הדסים אין להם בית, הם לא עמדו בקריטריונים להנחה. במעט שהיה להם הם ארחו ועזרו בלי סוף לכולם.

וכמו שאמרתי פעם, איזה כיף שהיו לי כינים והגעתי להדסים , הכרתי אתכם, וזכיתי להיות איתכם.

רותי

ס ו ף

(מרץ 2024)