גניה אפשטיין (נעמי הדרי)

*****

זיכרונות מהדסים 1962-1966

הגעתי להדסים מתוך בחירה שלי, מעיירת עולים קריית-גת.

אחרי תוצאות מבחני הסקר של כיתה ח, התחלתי לברר אופציות ליציאה מקריית גת. אמרתי לעצמי-"אני לא נשארת כאן". כל השנים מאז עלינו בשנת 1957 מפולין, מעיר גדולה, לקריית-גת, סבלתי. שנאתי את החום, היובש, האבק החום שמשתלט בקיץ על כל חלקה. כדי לשכנע את ההורים גייסתי לרעיון את שתי חברותי אילה זילברמן ושושנה מרוקו, לשתיהן היו תוצאות מצוינות במבחן הסקר. לא כמו אלו שלי.
קיבלנו המלצות מהמחנך. ההורים הסכימו שניסע לברר.
את הכסף לנסיעה הרווחתי מקטיף כותנה.
עם תחילת החופש הגדול נסענו ל"הדסים". לא ידענו שההרשמה הסתיימה כבר.

כמעט שעתיים באוטובוס לתל אביב, משם במאסף לנתניה, ומצומת הדסים הליכה ברגל כקילומטר... הגענו.

ברגע שעברנו את השער "כפר הילדים והנוער הדסים" הרגשתי שהגעתי למדינה אחרת. מרבדי דשא, עצים גדולים, צל, גרגור תורים, ציפור עם ציצית מקפצת, רק אחר כך נודע לי שזו דוכיפת, ילדים במכנסיים קצרים מתרוצצים, ובין העצים מנצנץ הכחול של הבריכה.

הגענו למשרד, ביקשתי לדבר עם המנהלת, קיבלה את פנינו אישה נעימה, רחל, כך הציגה את עצמה. הסברתי לה בעברית טובה מאד ובמבטא פולני, מה אנחנו רוצות. היא צחקקה וקראה לעוד שתי נשים. שאלו על המשפחה, מה עושים ההורים.. עד מהרה הסתבר שההורים לא יכולים ולא יוכלו גם בעתיד להגיע לשום שיחה בעניין ההרשמה. התבקשנו להמתין בחוץ, כובדנו במיץ וביסקווטים. ואחרי שעה הודיעו שהתקבלנו, בתנאי שיגיע מבוגר המייצג את שלשת הבנות לחתום על מסמכי ההרשמה.

המבוגר הייתה אחותי טניה, עדיין לא בת שמונה עשרה. אבל לא בדקו. התנאים הכספיים היו נדיבים מאד.

כך החלו ארבע שנים מופלאות.. גיליתי ספרייה גדולה, התחלתי לקרא רק בעברית, (לעומת הפולנית והרוסית),גיליתי שרב הילדים ילידי הארץ, חידוש מרענן ורועש. המורים בוגרים ולא חיילות במדים.

נהניתי מהאוכל, מהתפוזים, , מגבינה לבנה שהגיעה מארצות הברית. מהפרדסים , מעצי האורן הגבוהים .
כל התקופה בהדסים עבדתי בבית אימון , טיפול באפרוחים. , בניהולו של דוד מעין ורד שמייד אימץ אותי בחום. גם בחופשות הקיץ במשך ארבע השנים נשארתי לעבוד בלול תמורת תשלום.
אם הבית ורדה ואחר כך שושנה, מתוך אחוות הפולנים- עזרו לי מאד בכל דבר. גרתי בחדר רב השנים עם איילה, בנות אחרות באו ועברו ענת וובר, חדווה . אחר כך בעזרת אם הבית שושנה לרנר, קיבלתי חדרון קטנטן בצריף, רק לעצמי, סמוך לפרדס.
למדתי בביולוגית, הייתי מרותקת בשעורי כימיה עם אפרים, אהבתי את הגאוגרפיה של יגאל, את האנגלית של טומי, את הטיפוס על העצים לראות את השקיעה , את שעורי הגדנ"ע, ולמדתי לשחות. היו גם בנים.
החברות עם קבבי (יעקב דואניאס) נמשכה עד שעזב והתגייס. בחופשות הקיץ נסעתי אליו לרמלה ואחר כך לבת -ים.

הוא הגיע פעם באופניים מרמלה לקריית גת. לקראת סיום התיכון , היה גם ישראל וינקלר בן כיתתי, גאון מהלך , נער רגיש ,וצלם .רב התמונות שיש לי מהתקופה, הם הביצועים האומנותיים של וינקלר, כך קראנו לו.

ארבע השנים בהדסים תרמו כל כך למה שאני היום. עבדתי קשה על המבטא הפולני שלי, התאהבתי בטבע, בבעלי חיים, שיניתי את שמי לנעמי בתהליך גיור. הפכתי לעצמאית, ומסתגלת לכל מצב.

הלימודים בביולוגית השפיעו על הבחירות שלי .המשכתי ישר לבית ספר לאחיות בהדסה ירושלים.

בתום שלוש שנות לימוד סירבו לגייס אותי כאחות, כפי שהיה מקובל אז לגבי בוגרות הדסה, בגלל נישואים ליאיר גון ז"ל . ב 1972 יאיר נפל בסיני בפעולת מיקוש בהיותו רופא של הצנחנים.

המשכתי לעבוד הרבה שנים בהדסה בתפקידים שונים.

היום אני גרה בכורזים בגליל ,עם בעלי עמרם הדרי, לנו 3 ילדים ו7 נכדים.

נובמבר 2024