אליעזר ביהם (אלי גלבוע)

 *****

עליתי עם הורי לישראל מרומניה כשהייתי בן 11. "בזכות" משטר צ'אושסקו יצאנו עם ממעט מאד דברים. משהגענו, נשלחתי לקיבוץ אשדות יעקב (מאוחד) במסגרת ארגון עליית הנוער. המעבר לא היה קל, ושנה לאחר מכן, בשנים 1959-1960, הועברתי ל"הדסים" הודות לרות דיין (אשתו של משה דיין) שהקימה את בית האופנה "משכית" והכירה את אמי בזכות עבודות יד שאמי עשתה עבור משכית.

לא היה צריך הרבה כדי להתאהב בהדסים; לא יכול להסביר למה אבל כך זה פשוט קרה.
עד כמה שזכור לי, הקבוצה הראשונה בה גרתי היתה קבוצת גימל. את יהודה וורדה שהיו אב ואם הבית שלנו אני זוכר בחיבה. עם זאת, לא התחלתי בצורה מוצלחת. תוך כדי קפיצה, בנסיון לתפוס ענף עץ, נפלתי וקיבלתי זעזוע מוח. פוניתי לבי"ח בילנסון ולאחר מכן ביליתי שבוע בערך במרפאה המקומית כדי להתאושש. חיי וחוויותיי בהדסים עיצבו את אישיותי באופן מהותי וחיובי מפרחח עיר מפונק למישהו טוב יותר, בעיקר בזכות קבוצת חברים; ראובן פרוימן, גבי גרגלי, יהודה גורנשטיין (ז"ל שהיה ידוע יותר בכינוי "אלביס") ועוד רבים, רבים אחרים. כולל המורים והמדריכים שלי ואורח החיים בהדסים ששילב לימודים עם עבודה, בעיקר עבודה חקלאית. זו האחרונה היתה גם מקור טוב למעשי קונדס שאהבתי להיות חלק מהם. לדוגמה, באמצעות סוס ועגלה, סחבנו מיכלי חלב טרי מהרפת לחדר הקירור של אולם האוכל המשותף, והחלפנו אותם במיכלים ריקים. מכיוון שהפיזיקה לא אוהבת ריק, מילאנו את המיכלים הריקים עם דברים טובים מחדר הקירור, בשרים, מאפים, האהובים עלי, שוקולדים ומה לא. (עשינו דברים גרועים מזה, למעשה הרבה יותר גרועים...).

לא הייתי אז אבל הייתי צריך להיות וכיום אני אסיר תודה לארגון הדסה ויצו קנדה שנתן את התמיכה הכספית לילדי עליית הנוער.
לאחר סיום לימודי בהדסים ושלוש שנות שירות צבאי המשכתי את לימודיי באוניברסיטה העברית, ולאחר מכן במכון ויצמן, בשנת 1977 יצאתי להשתלמות בארה"ב, אך מאז לא חזרתי.
אגב, לפני סיום הלימודים בהדסים והגיוס לצבא בחרנו קבוצה של חברים לאמץ לעצמנו שמות ישראליים. כך מאליעזר ביהם הפכתי לאלי גלבוע (אלי, בן דוד שלא הכרתי, שמת בגיל צעיר מצריכה, וגלבוע שם שנשלף מהכובע). כיום אני מתגורר בארה"ב כמעט 47 שנים (!). החיים האירו לי פנים, אבל משהו תמיד חסר. אני מבקר בישראל, לא לעתים קרובות כמו שהייתי רוצה, קשה לתאר במילים את מה שאני מרגיש. גם מטריד אותי שהעברית שלי מתנוונת, ואני לא יכול לנהל שיחה שוטפת עם קרובי, חברי ועמיתיי הישראלים מעבר לשיחה על דברים של מה בכך. (לא הייתי יכול לכתוב את הזכרונות הקצרים האלה בעברית. תודה לך גוגל טרנסלייט).

אני מתחרט ומתבייש על-כך שמעולם לא ביקרתי בהדסים מאז סיימנו ב-1965, וגם לא הבעתי את תודתי הכנה. הקבוצה שלנו תכננה מפגש בחודש באוקטובר-נובמבר 1973...שכמובן היה צריך לבטל...

 נובמבר 2024