גילה אלמגור (אלכסנדרוביץ' אגמון)

*******

כפר הנוער הדסים שוכן מול המושב קדימה שעל הכביש הישן לחיפה, מצדו האחד נושק לאבן יהודה, כמעט קילומטר אחד מן הכביש הראשי אל הכפר.

פחות משנתיים, אולי שנה וחצי וקצת- הלכתי בדרך הזאת, בשמחה, באהבה, בגעגועים. ברגע שיצאתי את הכפר, ולו לכמה שעות, התגעגעתי אליו.

...אהבתי את המקום הזה את "הדסים", שהיה לי בית. אי של אהבה וחום וחברות ויפי הטבע, הכל היה בו בכפר הזה בהדסים.

פה לראשונה- ידעתי מהי חברות. פה לראשונה נפקחו העיניים להביט ולראות סביב. להעריך את הבריאה, את הטבע.

פה לראשונה החזקתי בידי רגבי עפר
פה לראשונה טמנתי זרע – והוא נבט וצמח ובמו עיני ראיתי אותו מניב.
פה למדתי להקשיב לשקט
פה לראשונה שמעתי מוזיקה. ומכאן הלכתי לתיאטרון, לראות תיאטרון.
פה לראשונה ידעתי שמכאן אצא לדרך של חיי.

הכל היה פה לראשונה. הגעתי להדסים ילדה בת 14, ובטרם מלאו לי 16 יצאתי מכאן. נראה כאילו חיי התחילו פה. כאילו כל מה שקדם לבואי לכפר הזה היה שולי, והעיקר התחיל כאן, עם הבית הפתוח של רחל וירמיהו שפירא ז"ל, והאוזן הקשבת, הסבלנות, הבנה והכבוד למי שאתה: ילד או ילדה.

מי שלא תהיה ילד כשכל אחד הוא עולם ומלואו, ילד יחיד ומיוחד. פה מצאתי אהבה עם עפרה שפירא, וטובה שוורץ, ועם מיכאל קשטן, ועם אפרת ועדו ואיציק ואברהם וגרליץ ועליזה וציפי ואביבה ולאה וורדה ועוד ועוד.

וגם בחלוף השנים והמרוץ המטורף בו אני חיה מאז, לא הועם הזיכרון של המקום המופלא הזה, של החברים, של הכפר. וכשרציתי לחבק ולומר 'תודה' על שהייתם שם אז- איתי, בשבילי, כתבתי את "עץ הדומים תפוס" שהוא רצף מילות תודה, בשפתי, שאולי לא עשירה דיה, אבל באהבה, כל כך הרבה אהבה....

( קטע הלקוח מתוך חוברת היובל של הדסים "הדסים שלנו" עמ' 82, שהתפרסמה ב- 1998)