ניצה זעירי(סרנר)

*****

הגעתי להדסים בגיל 7 אחרי שנתיים באיטליה, שם אבא ניהל מוסד לילדים   ולנוער ניצולי שואה.  (לפני שנה השתתפתי בטקס 'סגירת הבית'  בסלווינו שבאיטליה. היינו 5 מהילדים, השאר היו דור שני או שלישי. יום אחרי שחזרתי מאיטליה, היה בהוליווד סימון ויזנטיל, בערב בו הקרינו סרט על סלווינו- סטיבן שפילברג. בני סיפר בקיצור על אבי, גם שתיים מבנותי ובן של טלי היו שם, וקיבלנו אות כבוד מזהב על עבודתו של אבא באיטליה). אני ואמא (יהודית) הגענו לאיטליה ב- 1946 ונשארנו בה עד קום המדינה. לקראת סוף 1948, חזרנו לקבוצת שילר (שם נולדתי) עם כמה מהצעירים מאיטליה, אבל הצברים התעללו בהם והם נשלחו לצפון, שם היה קיבוץ של יוצאי סלווינו מאיטליה. הלכתי עם החברות שלי לבית ספר בגבעת ברנר הקרובה. לקראת הקיץ אבא החליט לעזוב את קבוצת שילר, כי רצה להמשיך לעבוד עם ילדים ונוער.

אני זוכרת שרחל שפירא באה לקיבוץ לראיין את אבא. היא ואמא היו שתיהן בהריון. כשההורים החליטו לעבור להדסים היתה בעיה של בית ספר בשבילי, כי גמרתי כיתה א' (אמנם קראתי טוב כי אמא לימדה אותי עוד באיטליה) אבל בהדסים בית הספר התחיל מכיתה ג'. אז שלחו אותי בחופשת הקיץ לאחותו של אבא- רבקה נוריאל בקיבוץ איילת השחר בגליל. היא היתה מורה מדופלמת עוד בפולניה, והיא לימדה אותי את החומר של כתה ב' בחופשת הקיץ. הייתי עם ילדי הקיבוץ כל הקיץ כשאחותי טלי נולדה. אחי אבנר  נולד באיטליה.  כשהתחלתי ללמוד בכיתה ג', הייתי הצעירה בכתה.

אמא היתה גננת ושנים לימדה את ילדי העובדים. אבא התחיל מיד לארגן את החגים, שבתות, לימודי מוזיקה (חלילים, שירה ומנדולינות). בתחילת השנה הצטרף אלינו גם גארי ברטיני  שהיה איתנו באיטליה. הוא היה בא באופנוע ומלמד מקהלה וכו'. היה מן שיר: "גארי, מירי (אשתו) שירי (הכלב) אופנוע , משה זעירי"...

מלבד ערבי שבת שבהם כל הכפר היה מתכנס באולם הגדול, הוא 'ביים' את כל החגים. החשוב מכולם היה טקס הביכורים. התחיל בחזית חדר האוכל ואח"כ  על יד הבריכה. חג הביכורים הגדול התפרסם בכל הארץ והרבה אורחים היו מגיעים לצפות בטקס. גיל אלדמע שהיה המורה למוזיקה, הלחין במיוחד לחג מוזיקה חדשה. גרטה סלוס המורה לריקוד הצ'כית (ניצולת שואה),  הכינה ריקודים נפלאים, שגם אני השתתפתי בהם. כל הכפר: מילדיי הגן של אמא וכל הילדים ובני הנוער, השתתפו. (יש סרטים על כמה מהשנים). כל המשק היה מיוצג, כולל כבשים, תרנגולות, פרות, הנגרייה ,  עבודות היד המדהימות בהדרכתה של פילי, אשתו של זאב אלון, גינות הנוי ועוד. על הבמה היו 'כוהנות' שסידרו את כל הביכורים על מדפים מיוחדים, יונים הופרחו. זה היה טקס מרשים ביותר.

מלבד החגים שהיו נהוגים, היו גם הצגות (בפורים)  , אבל אבא  גם הזמין  במאים מפורסמים לנהל הצגות בסוף השנה. הם התנהלו על במה מיוחדת מאחורי הרפת בחורשת הקזוארינות. רפאל (?) ואשתו שהכינה את התפאורה, שמואל בונים שניהל את הקאמרי, ועוד שאיני זוכרת. אחת מהשחקניות/ תלמידות היתה גילה אלמגור.

בבית הספר היו לנו מורים מצוינים וכולם גרו בכפר, כך שהיחסים בין מורים לתלמידים היו מאד קרובים.  אני זוכרת שהמורה לגיאוגרפיה בא מבחוץ ולא גר בכפר, משום מה, התלמידים קראו לו בשם משפחתו ולא בשמו הפרטי והוא מאד נעלב...

כמובן היה הטיול השנתי שמאד אהבתי, נדמה לי שהתחלנו בכתה ה' או ו'. כמובן היו ערבי סוף השבת, 'עונג שבת' .  שולחן ארוך היה מוכן באולם בית הספר , נדמה לי, החדר היה באפלולית אחרי הצהריים, עם נרות  ויין, ואבא היה מסתובב ומזמזם מזמורים עם גיל אלדמע, שהיה מלווה  אותו באקורדיון. הנוער היה מתקבץ  בחדר, אפלולית היתה יורדת, מלבד אור נרות השבת, היו שרים ניגונים ואבא היה קורא סיפור חסידי. הוא המשיך בכך אפילו אחרי שכבר עבד בוועד הפועל במחלקת הבמה. הרבה  תלמידים היו באים במיוחד לערב הזה גם אחרי שעזבו את הכפר.

(ספטמבר 2024)