מיכל (מיקי) כהן (גילה)

*****

הדסים- הבית שלי

הגעתי להדסים בגיל 8. לכל הדעות קצת מוקדם… אמי היתה שחקנית, עסוקה מרבית היום בחזרות, ובערב הצגות, כך שתמיד היינו, אני ואחותי התאומה, תמי, בהשגחת מטפלות. הסיפור של ההורים היה שלא מצאו מטפלת והדסים יהיה הסידור הטוב ביותר.
כילדה טובה ומרצה, זרמתי איתם. לא זוכרת שהיתה לי איזו התנגדות.
זוכרת כשהיינו בקבוצה אלף, את המדריך נסים שהיה לובש חולצה עם ציורי צפרדעים…. וכולנו רצינו להחזיק לו יד בדרך לחדר האוכל והיינו מזמינות בצעקה רמה ״יד שמורה״! כדי לתפוס ראשונה את הזכות לתת לו יד. כמה היה חסר לנו חום אישי…

כבר מגיל צעיר לקחנו חלק בלהקה בהנחייתה של גרטה המורה והאגדה. בכתה ג' היינו האפרוחיות בריקוד הכפר וכשגדלנו קבלנו כבר תפקידים יותר בוגרים אפילו זכיתי לסולו בריקוד הכפר. אינני זוכרת את שם הרקדן שרקדתי איתו… אולי תזהו בתמונה. כמובן גולת הכותרת היתה ריקוד הלל - הרגשתי את הקדושה באווירה כשרקדתי. הרגשתי כמי שמחברת בין הקהל לרוח הקודש כשרקדתי. אין מלים לתאר את החוויה. והשמחה בריקוד היין. וב’הורה’ המיוחדת בסיום. ממש התעלות נפש . כל השנה התכוננו לערב הבכורים. להופעה המרשימה ששחזרה את טקס הבאת הביכורים. מכל הארץ באו לראות טקס מיוחד זה. גיל אלדמע ניגן לנו. איזה כור היתוך אומנותי.

בתיכון נמשכתי למגמה ביולוגית אך משהבנתי שזה ידרוש ממני השקעת זמן לשיעורי בית מרובים. העדפתי ללכת לפדגוגית ולא לחבל בזמן החזרות.

אני זוכרת שבתיכון הביאו לנו את שמעון בראון מלהקת בת שבע ללמד אותנו ריקוד בסגנון ג׳אז. ממש נהנתי. גרטה כעסה. היא עבדה איתנו בגישה ספונטנית ומאד לא רצתה שיקלקלו אותנו עם טכניקה.
ללא ספק הלהקה השפיעה עלי , לימים סיימתי מגמה למחול בוינגייט והמשכתי ללמודי תואר ראשון בארה״ב. שם גם לימדתי באוניברסיטה מחול בסגנון ג׳אז לסטודנטים שנה ב' במגמה למחול מודרני.

גם העבודה עם פילי אלון ז״ל בבית המלאכה היתה חוויה של ביטוי כושר היצירה. הייתי בין ברות המזל שזכו בעבודה מיוחדת זו. עבדתי בעיקר בקרמיקה ובטיקים. ולבסוף זכיתי גם לטעום מחיי הכפר כשעבדתי ברפת אחה"צ. זכיתי לראות המלטה. פעם ראשונה בחיי. למדתי שפרות מניבות יותר חלב כשמנגנים להם מוסיקה קלאסית למדתי לחלוב, להאכיל עגלים.  גד הרפתן היה מרשה לנו  להתקלח במים החמים בחדר הרפתנים (ש… שאיש לא ידע…), כשנגמרו המים החמים ב” רכבת”… וכמובן איך לא? הריקודים באולם כל יום ששי. כשיהודה שטטר מהכתה המקבילה בתיכון מבקש כל פעם את ידי להיות לו בת זוג לריקוד. אותו אולם שהיו מתכנסים בו לחגיגות חנוכה וגם להבדיל לטקס יום השואה כשהמורים שלנו משתפים בזוועות שעברו. דווקא זה זכור לי כטראומה. כילדה רגישה היה לי קשה לשמוע. אבל אילצו אותנו להשתתף. היום אני יודעת לקרוא לזה פוסט טראומה ממעגל שני. וכתוצאה מכך עד היום אני נמנעת מטקסי זיכרון אלה.

כשאמא שלי רצתה להחזיר אותנו הביתה בתיכון סירבנו. מה היא היתה יכולה להציע לנו בעיר? אחרי העושר החברתי והאומנותי שהיה לנו. שלא לדבר על היחס החם מהמורים שקראנו להם בשמם הפרטי בשעה שבעיר היו קוראים למורה ״ המורה״ וקמים לכבודה - דיסטאנס קר.

עוד בהיותי בהדסים ידעתי להעריך את הטוב שנפל בחלקי. ועד היום יש בי געגוע לתקופה , לטקס הביכורים, וגם למורים המיוחדים שהיו לנו. גרי המורה למוסיקה שהאמין בנו, שלימד אותנו קצב וסינקופות במשחקי מחיאות כף. עד היום כשאני שרה במקהלה חוש הקצב שלי עומד גם בשירים היותר מאתגרים. כמובן דב אשל שהיה מחנך שלנו בכתה ח', עוד בטרם הפך יועץ חינוכי. היה דמות נערצת עלינו. גם יגאל המורה לגיאוגרפיה זכור עם המשפט הידוע שלו ״ חבר׳ה , תנצלו את הגיל…”. וכמובן טומי המורה להתעמלות. ואפילו מרים גורדון מורה בכתה ד' שלימדה אותנו לא לפחד מבחינות כשאמרה את המשפט המחונן: אתם באים להראות מה אתם יודעים, לא מה אתם לא יודעים. משפט ששירת אותי נאמנה לאורך כל חיי כסטודנטית, מנע ממני חרדת בחינות ואיפשר לי להרגיש ביטחון. יש עוד הרבה מה להיזכר ולספר. אך נשאיר משהו גם לאחרים.

נובמבר 2024