גיל ורדי

*****             

הדסים היתה לי גן עדן.

הגעתי מבית, בו הורי התגרשו. אמי נישאה לאיש טוב אך קפדן ובעל אוריינטציות חינוכיות מאוד ברורות. הדרישות שלו היו נוקשות מאוד ולא התאימו לאופיי. כתוצאה מכך נוצרו חיכוכים, וחיפשתי דרך למקום אחר.

את המקום מצאתי בהדסים.

אכן, החליבה בבוקר היתה קשה מאוד, בפרט בימי חורף קרים, בהם הייתי צריך לקום ב- 4:00 בבוקר. אך נהניתי לשבת מול עטיני הפרה ולראות את החלב הממלא את הדלי.

המפגש היום יומי עם ילדים בני גילי, בנות ובנים – עשה לי טוב.

הצטרפתי לגרעין הנח"ל  שיועד לקיבוץ נחשולים, ובעקבותי כל הבנים. אך לאחר שהשירות בנח"ל הוארך, כולנו פרשנו, ולאנשי הקיבוץ היתה אכזבה קשה.

מדי שבת לפנות ערב, הגענו לספרייה לסעודה שלישית.  משה זעירי, בקולו הבריטוני, קרא לנו סיפורי שבת, וכולנו חלמנו על אופקים ורודים אחרים...

כשגרנו ב'רכבת' והתבטלנו מול  בנין הבנות, עלה בדעתנו להנציח זאת באמצעות סיסמא על הקיר החשוף שממול: "מה טוב להתבטל ואחר כך קצת לנוח". נתן חמרה, בעל  כשרון הציור, כתב וצייר.  אחרי מספר ימים, בלחצו של שלמה פוגל , נאלצנו למחוק ולהחזיר את הקיר ללובנו המקורי....

(ספטמבר 2024)