עדה אורתר (סמיד)

*****

הרצון ללכת לבית ספר חקלאי התעורר בי כבר בשנות הלימודים בבית חינוך ובביקורי בכפר שמריהו. מאד אהבתי את חיי הכפר ולטפל בבעלי חיים, ותמיד אמרתי כי אני רוצה לצאת ללמוד בבי"ס חקלאי.

להדסים הגעתי לאחר סיור ממצה ברוב בתי הספר החקלאיים בארץ. בקיץ של כיתה ח' סחבתי את אימי באוטובוסים לכל פינות הארץ לראות ולהתרשם מבתי הספר. הפור נפל על כפר הנוער הדסים.

זה היה בית ספר שהיו בו ענפים חקלאיים. היינו עובדים כל יום ארבע שעות ולומדים חמש עד שש שעות.. הענפים שאני עבדתי בהם היו בעיקר עם בעלי חיים: דיר, כבשים ורפת. מאד אהבתי את העבודה למרות שלרוב הייתה במשמרות, משמרת הבקר הייתה מאד מוקדמת, ומשמרת הערב הסתיימה מאוחר.

אוכלוסיית התלמידים בבית הספר כללה ילדי עלית הנוער, רבים שהגיעו בודדים מהתופת באירופה, לרבים לא היו משפחות אך לחלקם נמצאו קרובים תוך שהותם בהדסים. בין ילדי הארץ היו ילדים שנשלחו ע"י העובדים הסוציאליים במחוזות ילדותם. אחת מהן הייתה השחקנית גילה אלמגור, שספרה כי כישרונה נגלה בתוכניות ההצגות שבוצעו בכפר, והסגל הוא שעודד אותה לעזוב את הכפר ולצאת ללמוד משחק. אנו כילדים נהננו מאד מהופעותיה הרבות. קבוצה נוספת של ילדים היו ילדי דיפלומטים או ילדים ממשפחות שהוריהם נפרדו.
לכל הילדים הלימודים בהדסים היותה הזדמנות לקבל השכלה ולצאת ברגל ימין לעולם הגדול.

בית הספר היה מפוזר בביתנים ביתנים, ובניהם גנים ודשאים לרוב. בכפר היו קבוצות ילדים צעירים למדי החל מכיתה ג' או ד' ועד גמר תיכון. אנו חברת הנוער גרנו בשנה ראשונה ב"רכבת", שם הבניין מותאם לצורתו. שהיה בתוך הכפר, אך לאחר שנה עברנו לבית חנון. (עוד על בית חנון בקישור למטה)

בבית הספר, מאד נהניתי משלש שנות הלימוד שהיו לפי שיטת הנושאים כמו בקיבוצים. למדנו תנ"ך וספרות ובספרות את השירה בתנ"ך. למדנו היסטוריה על המהפכה הצרפתית ואת הספרות הקשורה לה. למדנו ביולוגיה בשלשה מקצועות נפרדים עם מורים שונים: בוטניקה, זואולוגיה וגנטיקה. היו גם למודי חקלאות כמו פרדסנות, מטעים, גידול בקר וצאן. בשנה האחרונה פסקה שיטת הלימוד לפי נושאים, ולמדנו לבחינות הבגרות. שנאתי את שנת הלימודים הזאת כי היא הייתה במתח, לא מגוונת ולא מעניינת.

רבים מהמורים גרו בכפר עם משפחותיהם. אחד מהם, שלום דותן, היה המחנך שלנו כל ארבע השנים, לימד אותנו היסטוריה, ותנ"ך. אישתו חווה הייתה המורה למתמטיקה. מרים אחיטוב הייתה מורה לבוטניקה. היא לימדה אותנו לאהוב את הטבע ואת הצומח, ועד היום אני אוהבת להכיר צמחים, לצאת לטייל ולהקדיש זמן לפרחים השונים להגדירם ולראות את ייחודם במבנה, בהתרבות ובכושרם לשרוד בתנאים קשים. שלמה בעלה לא למד אותנו אך היה מדריך חברתי של הקבוצה שכללה את כתתנו ואת הכיתה מעלינו.
המורה מיכאל קשטן, שלימים היה פעיל תרבות בחיפה, היה מורה לספרות יוצא מהכלל. המורה לאנגלית ולדקדוק עברי היה זאב אלון, שהיה חלק מהזמן גם מדריך ולאחר מכן מנהל בית הספר התיכון. אבינועם קפלן היה המורה לזואולוגיה, איתו יצאנו בחוגי ערב והשכם בבקר לטיולים בנחל פולג ובסביבות הכפר, לראות ציפורים לעקוב אחר זוחלים ולהכיר פסיעות בחולות. כל הפעילויות האלה היו מחוץ למסגרת הלימודים. היו עוד מורים ומדריכים וגם מדריכים חקלאיים שמאד נקשרנו אליהם. והם היו לנו למופת ולדוגמא.

גם מבחינה חברתית תרבותית נתנה לנו הדסים הרבה מאד. כל יום שישי נערכה קבלת שבת עם הרצאה על נושא אקטואלי. כל מוצאי שבת הייתה סעודה שלישית. שמנהל החשבונות של הדסים, העביר אותה, ובה קראו וספרו אגדות עם. האירועים היו היה מלווים בשירים ושירה בציבור. בהנחיית גיל אלדמע. גם ריקודים ואומניות למדנו בשעות אחר הצהריים, וכן התקיימו הרצאות, סמינרים, משפטים ספרותיים והיסטוריים. בנוסף היו טיולי כיתה, וטיולים בזואולוגיה וטבע. מדריך קבוצה היה מעביר פעולות וכך התגבשה חברה פעילה וטובה.

אנו כשבע בנות התארגנו לצאת להתיישבות יחדיו, בסופו של דבר יצאנו לנווה אור. שרתנו בנח"ל וחלקנו נישא במשק לחברים בנווה אור.
עד היום אנו "בנות הדסים" שומרות על קשר.

המורים שהשפיעו עלי ביותר, ונשארו עמוק בזיכרוני, הם שלום מחנך הכיתה ואשתו חווה המורה למתמטיקה. הם ראו בעבודתם שליחות. הם לימדו ברצון, השקיעו הרבה זמן בתלמידים - בהפסקות, לאחר הלימודים, וגם הזמינו תלמידים לביתם. ביתם היה לא גדול וגדלו בו שתי בנות ולמרות זאת היה פתוח לתלמידים לשאלות ולבקשות וגם לעזרה בהשלמת חומר חסר. שלום, שחינך אותנו במשך ארבע שנים, נקשר לכיתה ודאג מאד לתלמידים ולעתידם. לאחר שסיימנו את בית הספר וחיינו בקיבוץ, הוא הגיע לחתונה של רותי אחת הבנות מהכיתה (נשארנו כארבע חמש בנות מהכיתה בקיבוץ) הראתי לו מכתב של קלרה בת כיתה אחרת, שלא התגייסה לצבא ועזבה את הארץ מיד עם גמר הלימודים, וזאת למרות שהייתה פליטת שואה וגדלה ולמדה בעזרת עלית הנוער. שלום קרא את מכתבה בו ציינה כי אינה מרגישה קשר לארץ, וכי היא אדם קוסמופוליטי ולכן מקומה בצרפת. אני זוכרת ששלום הרגיש נכשל ונפגע ממכתב זה ודמעות כיסו את עיניו באומרו כי תוצאה כזו היא כישלון אישי שלו, בתור מחנך הכיתה. שלום הגיע לארץ מהונגריה, הוא הוסיף לנו הרבה יותר מהלימודים הנדרשים ובעיקר נתן לנו להציץ בספרות ובשירה הונגרית, וגם הוסיף בתרבות והספרות העולמית. הוא לימד תנ"ך והסטוריה בצורה מיוחדת של ניתוח מצבים ולא רק לימוד עובדות. הוא גם הקדיש זמן   ותשומת לב לנושאים חברתיים בכיתה ובכפר והיה מגן חשוב לתלמידים חלשים.

במסגרת הפעילויות החברתיות בהדסים, ארגנו קבוצות של תלמידים לצאת לעזרת המעברה פרדסיה. עבדנו שם בזמן גשם שוטף ולאחריו. זו הייתה שנה קרה במיוחד ורווית גשם. האוהלים שקעו בתוך הבוץ ובתוכם זרמו מים כמו נהרות. אנו קבלנו מכושים ואתי חפירה והחילונו לחפור תעלות בין האוהלים כדי לנקז אליהן את המים.  את האדמה, בוץ וחול רטוב, זרקנו אל קצות דופנות האוהלים כדי לחבר את היריעות לאדמה ובעזרת זה לחסום את מעבר המים לתוך האוהלים. המצב באוהלים היה קשה ומזעזע. עד היום עומדות מול עיני תמונות של ילדים על מיטות ברזל, ללא מגפיים או נעלים. גם כל החפצים היו מונחים על המיטות, כשהם עצמם מחפשים פינה חמה לשחק או לנוח.

מילות השיר "שרליה" שכתבה חוה אלברשטיין ממש משקפות את המצב:

"הגג עף בחורף, הרצפה מלאת סירים :  הכול ספוג במים,שמיכת הפוך מפולין :  כולם מתייפחים....."

ממבצע זה חזרנו רטובים קפואים והמומים. לקח לנו הרבה שעות להתחמם ולהתאושש. אני מתארת לי כמה קשה היה ליושבי המחנות.

מתוך יומנה של עדה  אורתר ז"ל, הועבר ע"י בתה בנובמבר 2024

עוד על בית חנון