אסתר קורקידי (בן מאיר)

  *******

הדסים בזיכרוני  היא כמו כתמי צבע על רקע של נוף כפרי: קודם כל  הבנות שאיתן הצטופפתי בחדר במשך 5 שנים, ואשר איתן נשארתי ביחסים קרובים ברבות השנים: איריס, מושי, ירדנה, נורית-  חברות מהסוג המשפחתי המועדף (גם בחופשות מהדסים סירבנו להיפרד).

בית המלאכה של פילי, שם ביליתי 5 שנים בעשייה של מלאכת יד, החל מטוויית חוטי צמר בגלגלת הכי ראשונית, בסריגה, ברקימה ובאריגת שטיחים, זיכרון שנצרב בתודעתי למשך זמן רב, ונראה לי שלא רבים מבני הנוער זכו לעבודה/ תענוג מהסוג הזה בתקופת ה"צנע" של שנות החמישים.

בית הספר נטבע בזיכרוני בזכות מורים יוצאי דופן, שידעתי להעריך בעקבות היכרות מאוחרת עם מערכת החינוך הלא מפוארת שבה חונכו בניי: מיכאל קשטן, שרומם את הספרות, שלום דותן, שלימד תנ"ך כמו דרמה מעניינת בתיאטרון, ואפילו זאב, שהצליח לחבר אותי לחשיבות של שפת דיבור נכונה,  שלא לדבר על חוה דותן, שלמרות  מאמציה הבלתי נלאים, לא הצליחה להחדיר למוחי את המתימטיקה. וכמובן גיל אלדמע, איש המוסיקה האולטימטיבי, שלמרות צניעותו הרבה היווה עמוד תווך של חיי התרבות בהדסים. עצם העובדה, שהמורים התגוררו בקרבתנו, יצר אינטימיות מבורכת וגישה בלתי אמצעית.

כמו כן נחרטו בזיכרוני, והן בעלות חשיבות רבה לא פחות,  ההפסקות בפרדסים ונעיצת השיניים בתפוזים המצוינים.

                  (מתוך 'הדסים היה הבית' עמ' 30. הובא לפרסום ב- אוגוסט 2024)