אורי גליק (אל גד)

*****

מכביש מספר 40, מול הכניסה למושב קדימה, יוצאת דרך כורכר בהירה בת קילומטר בערך. הדרך עולה במתינות מערבה, בין שדות בור. מעבר לרכס הנמוך נראה רק מגדל מים. הדרך חותרת מעט את הגבעה ופונה שמאלה, כשמימין גדל עץ שיזף (עץ הדומים הידוע של הדסים). אז, בבת אחת, מופיעה מרביתו של כפר הנוער הדסים, כשבאופק נראה הים הכחול.

הגעתי לכפר מעיר האבן – ירושלים. בשבילי הייתה אז ירושלים, עיר קרה, קודרת, עצובה, ללא פיסת דשא ירוקה ופרחים, ענייה, משמימה ואנשים בשחור.

נכנסתי אל חבורה שמחה (בדרך כלל), מגוונת, מעניינת, צבעונית. מוקפת ירק פרחים וריחות (כן, אחת לשנתיים – שלוש, פיזר צבי הגנן את הלשלשת של הלול על הדשאים בכפר. ריח עז כיסה את כל הכפר במשך מספר ימים).

כמעט כל מי שעבר בהדסים, מספר על חייו שם, כשבעיניו ניצוץ. ברור, הרי כל מי שמספר היה נער,ונעורים משמעותם, לרוב, שמחת חיים. אך היה בהדסים משהו נוסף. בהדסים היה צרוף נדיר של נוער, מורים, מדריכים, מנהלי ענפי משק, סביבה טבעית, עושר תרבותי וקסם היה באוויר, בימים של אחרי קום המדינה. היו באוויר חופש, שובבות נעורים (לעיתים נדירות – הפקרות).

נכנסתי לקבוצה ב'.  בקבוצתי היו כשליש מהילדים ילדי עליית הנוער, מארבע כנפות תבל. שליש מהילדים הגיעו ממשפחות מפורקות (אך כמוני, הם מיעטו לדבר על כך), ושליש מהילדים הגיעו ממשפחות שלמות ומבוססות, בשל מגוון סיבות. תוך ימים ספורים היינו קבוצה מגובשת, ערנית ושמחה.

תהליך יציאתי מהבועה העגומה שלי לקח שנים. עזרו לי בכך חברים טובים, מורים מסורים, מדריכי קבוצה מתמידים, ואחראים על ענפי המשק.

השילוב של עבודה אחראית, מדי יום, ולימודים היה נפלא. הלוואי שכל תלמיד בישראל יהיה מחויב לעבודה אחראית וחשובה. שמעתי מכמה מחבריי כיצד תפעלו ענף זה או אחר בבטחה ובאחריות.

במבצע קדש, עבדתי, במה שנקרא חצרנות. כשיצא החצרן למלחמה, הייתי אחראי, כל ימי המלחמה, על אספקת המים של הכפר. תפעלתי את שתי בארות המים של הדסים ואת מגדל המים. לא קראתי איש לעזרתי, עד שחזר החצרן לעבודה, ואיש בכפר לא ידע חוסר מים או מצוקה בנושא.

אני מצהיר, לכל מי שמשוחח עמי על הדסים, כי מקום זה הפך אותי למה שהינני. אהבת הטבע (ולימודיי בסמינר למורים) הפכו אותי להיות המדריך הראשי לידיעת הארץ בצה"ל.

מורים מעולים (אזכיר את המורה לכימייה – אריה מר ואת המורה למתמטיקה – חוה דותן) הפכו אותי לדוקטור לכימייה.

כפנסיונר אני עוסק באהבה שהנחיל לי שלום דותן לתנך ולהיסטוריה, ועורך מחקרים משל עצמי.

אשתי טענה תמיד שאני עולה עליה בריקודים, וזה אולי בזכות היותי בלהקת המחול ההדסימית, בהנחיית גרטה סלוס.

באליפות הארץ לנוער זכיתי במקום הראשון לקפיצה למרחק, בזכות מגרשי הספורט המעולים של הדסים ומורי הספורט האהובים דני דסה וטומי.

מתוך עשרות המורים בהדסים, הראויים לשבח, אזכיר רק את אוטו קראוס, המורה לאנגלית, שנלחם עלי וכן על כל תלמיד ותלמיד. אזכיר גם את גיל אל-דמע, האיש הצנוע, שחיבר נעימות, ניגן לריקודינו, ניהל את המקהלה ולימד אותנו, כילדים, לאהוב מוסיקה קלאסית.

בין מנהלי ענפי המשק אזכיר את משה מלמד הלולן, שהיה גם מדריך. איש שקט וצייר מחונן. הוא לימד אותי לחסן את תרנגולות הלגהורן הלבנות מפני מחלת הניו-קסל. מאז, אף תרנגולת לא מתה בחצר ביתי.  שמעון הרועה - ממנו למדתי לחלוב, לרעות, לגזוז כבשים, לגבן גבינה ועוד הרבה מלאכות מועילות. הוא הבין לליבי ולא כעס, כאשר יום אחד הברחתי למרעה טלה שאהבתי, בעת שהיה מיועד להישאר בדיר ולצאת למכירה.

מתוך עשרות ידידיי מהדסים, אני נמצא בקשר, עד היום, עם אחדים. אלי שבו ומשפחתו היו בני ביתנו ורעים לדרך, תרתי משמע

ספטמבר 2024