יופי סגל

*****

זיכרונותיי מהדסים

מחזור 1964? אני בשוק. חלפו ששים שנה והנה היום אנו נושקים כבר לגיל שמונים. מדהים.

לימים, נשאלתי מה בעצם היוותה עבורי הדסים?. מיד עלה בזיכרוני חצי משפט משירו של יורם טהר לב (שרה רבקה זוהר): "חלקת אלוהים ופיסת שמים". ערש ילדותי, תום, שקט ושלווה, חינוך, ערכים, חברים, ומורים שהיו גם חברים. ועד היום תחושה של שייכות.

לפנימיית הדסים הגעתי עם סיום ביה"ס היסודי החרדי "אגודת ישראל" ברחובות. הפרוטה לא הייתה מצויה במשפחה ולכן נאלצנו, אחי ואני, להתרוצץ בין פנימיות.

אינני יכול לדלג כאן על סיפור קטנטן שהיה קשור במעברי מביה"ס החרדי להדסים. עם סיום ביה"ס, ניתנה לי תעודת גמר בה ציוניי היו טובים מאד בכל המקצועות, למעט בחקלאות, שם קבלתי ציון גרוע. אציין שבביה"ס החרדי כלל לא לימדו מקצוע זה ואין לי מושג אם אי פעם מילה זו עלתה בפיהם של המורים. אלא מאי?, המורים ידעו שאחי, אשר למד באותו בי"ס עבר להדסים שנתיים לפנַי וכדי שלא אתקבל לשם, לביה"ס החקלאי חילוני, רחמנא ליצלן, זכיתי לציון גרוע בחקלאות. התעודה מצויה בידיי עד היום. האין זו כפייה דתית? כבר בשנים ההן?

יתרונותיה של הדסים, כפנימייה, עולים, בעיניי, לאין ערוך על חסרונותיה. אהבתי את ה"ביחד" של כל החברים, במשך 24 שעות ביממה. לומדים, משחקים, רבים, משתפים סודות, מתפלמסים, סועדים, מטיילים וישנים יחדיו (בנים ובנות לחוד, אם כי היו חריגות). כך קמו להן חברויות עולם. ארבע השנים שביליתי בכפר היקנו לי זיכרונות ילדות מהמשמעותיים והיפים בחיי.

כבכל מקום, בעל אופי דומה, גם כאן צצו להן בעיות משמעת. צוות המחנכים, המורים ואימהות הבית לא תמיד התגבר על בעיות אלה, אם כי בדרך כלל הן לא היו חמורות. מנגד, היינו מעורבים בשפע תעלולים ומעשי קונדס פרי מוחנו הקודח שעבד שעות נוספות במלוא המרץ.

מעשה במורה לאנגלית, אוטו קראוס, שבבוקרו של יום, כיתה י"ב, הבחין שחסרים לו ארבעה תלמידים בשיעור. היו אלו יואב שרוני, משה סלעי, אביגדור שפרמן ואנוכי, כולם ישנים באותו החדר. לפתע נפתחת הדלת. מתוך הצצה בשולי השמיכה אני מבחין בדמותו של אוטו המכסה 95% מהפתח.

כאן אני מצטט דבריו מילה במילה:"או קיי, לכיתה, יש עכשיו בוחן באנגלית. יואב ציונך בבוחן 5, אביגדור לך יש 5, יופי אתה מקבל 5 וסלעי אתה מקבל 4" . האם הוא ידע שאכן סלעי היה אחראי לכך שלא קמנו לשיעור? סלעי אהב מאד לישון ובלילה כיסה את החלון עם שמיכה כדי ליצור חושך בבוקר למחרת.

סיפור זה מסופר בפאתוס לילדינו ולנכדינו עד עצם היום הזה.

ולסיפור אחר לחלוטין: סיפקתי לאחי זרחן אדום שיניח מתחת לרגל הכיסא בזמן השיעור עם אוטו. עם סיום השיעור הוא היה אמור לצעוק למישהו "שלוף" לתת מכה לכיסא וזה היה אמור לפוצץ את האבקה. לימים סיפר לי אוטו שבמהלך השיעור הוא הבחין באחי שעוסק במשהו בתחתית הכיסא. לפתע עלה עשן סביב הכיסא ואוטו מספר שפתאום אחי נעלם לו מהעיניים ולא ידע מה קרה. הסתבר שאחי זז עם הכיסא, במקום לתת מכה, ואז הזרחן נדלק. כמובן שהעניין הסתיים בסילוקו של אחי למשך שבועיים מביה"ס.

מורינו היו מדהימים. איך אפשר לשכוח את זוג המורים חוה ושלום דותן? שיעורי התנ"ך של שלום היו מאלפים. תנועותיו, במהלך השיעור, היו מודל לחיקוי. אני זוכר אותו מנתח בלהט אופייני את פרשת דוד ובת שבע, אותה ראה דוד רוחצת על הגג, ובעבור תאוות בשרים שלח את אוריה, בעלה, למערכה כדי שייהרג בקרב.

באחד השיעורים אני רואה את שלום מתפקע בפתאומיות מצחוק. מה הסתבר? מורדי החטיף לעצמו סטירה בעורפו ומיד הסתובב לראות מי, כביכול, נתן לו את המכה. כל זאת מול עיניו של המורה.

חוה, המורה למתמטיקה, הייתה אצילת נפש, עדינה ומורה מהמצוינות שהכרתי. היא ארגנה, בהתנדבות, חוג שבועי למתמטיקה. לחוגים אלה הייתי מצפה בשקיקה ובכיליון עיניים.

אפרים גת, המורה לכימיה ולביולוגיה, היה המורה האהוב עלי ביותר. אני מניח שגם על תלמידים רבים במגמה הביולוגית. הוא היה חבר, דיבר בגובה העיניים, ולימד בצורה מעניינת ואטרקטיבית כיאה לסטודנט שזה עתה סיים את לימודיו באוניברסיטה. הוא עצמו למד שנים קודם בהדסים לכשהגיע לשם במסגרת עליית הנוער. במובן מסוים היה מנהיג.

 עם סיום הלימודים בתיכון, הצטרפתי, בהשפעתו, ללימודי כימיה במסגרת העתודה האקדמית באוניברסיטה העברית, עובדה שקבעה את עתידי המקצועי בחיים.

ביום הולדתי החמישים הפתיעה אותי רעייתי, רחל, עת הזמינה למסיבה את אפרים המורה. לאחר שנים כה רבות, היה זה מפגש מרגש במיוחד ורווי נוסטלגיה.

עם סיום שרותם הצבאי, הצטרפו גם יואב ואביגדור ללימודי כימיה באוניברסיטה העברית. אף הם בהשפעת המורה לכימיה. שלושה חברים מאותו החדר סיימו תואר דוקטור בכימיה. סטטיסטיקה חריגה.

נוהג היה בהדסים שהתלמידים עבדו כשעתיים בכל יום בענפי משק שונים, כגון, רפת, לול או פלחה. האחראי על הפלחה והמוסך היה שלמה פוגל האגדי שתלמידים רבים עברו תחת ידיו. כמה אהבתי לעבוד שם. עם המחרשה, הרתומה לטרקטור, עבדתי בפלחה ללא הפסק. חריש, זריעה, קציר עם קומביין, הרגשה מטורפת של הגשמת הציונות. אם יש מעט טכניקה בידיי,

הרי זה הודות לשלמה. פעם בשנה היה מפרק את הג'יפ שלו לחלקי חלקים ואני עומד לצידו ובעיניים בורקות שואל לְמָה משמש כל חלק ונענה בפרוטרוט.

 בימים ההם הייתי צמוד בכל יוםלמוסך עד לשעות הקטנות של הלילה, עוזר לו במלאכת הפרוק וההרכבה, לעיתים על חשבון שעות הלימודים. היה שווה כל רגע. תלמידים חיכו בתור לעבודה במוסך. שלמה היה איש אשכולות ויהודי יקר.

תיזכר לטובה כלבתי האהובה, פּוּפְּסִי שמה. עידו דכינגר ואני קבלנו אותה במתנה מִצִּילָה היפה. יחד גידלנו אותה והיינו יוצאים לחופשה לסירוגין כדי שנוכל לטפל בה. לימים התעברה והורישה לנו מספר גורים. מנהל הכפר, ירמיהו, איים: "או היא או אתם". החלטנו לגדלה מחוץ לגדר במלונה שמצאנו בסביבה. בסיפור זה אני בוש ונכלם ומכה נורא עד היום על חטא שחטאתי. בהיותי אחראי על המעבדה הכימית, כחלק מעבודות הפנימייה, נתתי רעל לאחד הגורים. תמונת הגור המת לא עוזבת אותי עד היום. כל אימת שאני נזכר, אני מתמלא בצער רב ומתחרט על המעשה שאין לו מחילה.

נר זיכרון לכל ילדי המחזור היקרים שנפרדו מאיתנו לעולמים במעלה הדרך. כל אחד מהם עולם ומלואו. יהי זכרם ברוך.

פנימיית הדסים הוציאה מקרבה אנשים יידועי שם, כמו גם אנשים בשולי החברה. אני מניח שזה מצב טיפוסי ברבים ממוסדות החינוך. אישית, היה לי מצוין בהדסים. פנימייה זו היא חלק אינטגרלי מחיי. ממרום גילי קבלתי המון מהמקום ואני חב למקום זה ולכל מה שייצג, חוב של כבוד והרגשת תודה כנה מעומק הלב. אני מתגעגע לנעוריי שם, לחבריי היקרים, לריחות השדה והפלחה, לדשאים, לזמרות ליל שבת, לסרטים, שבצידם תרגום חסר סנכרון, ולרוח הכפר.

לכל אלה אין תחליף.

1 באוגוסט 2024