הדיר

דיר הכבשים בהדסים: מאת אורי אל-גד (לשעבר גליק) (מחזור 1958)  

שביל שכבשו רגליי

על לוח המודעות בקבוצתי נתלה דף סידור העבודה למחצית הראשונה של שנת הלימודים. זה קרה בראשית ספטמבר. בדף היה רשום שאני משובץ לעבודה בדיר.

הדיר בהדסים היה בדרום מערב הדסים. מרוחק עשרות מטרים מהלול, שהיה מרוחק כמה עשרות מטרים מבתי העובדים של הדסים. בתי העובדים של הדסים היו מרוחקים כמה עשרות מטרים מבתי התלמידים. הדיר, הלול והרפת היו האתרים הריחניים ביותר בהדסים. טוב עשו מתכנני המקום, שנטעו ענפים אלו במרחק מה מהכפר. דרך חמרה חולית רחבה עברה בחזית הצפונית של הדיר ופנתה מערבה ואח"כ דרומה אל כפר נטר. אותה דרך פנתה מהדיר גם מעט מזרחה, ופנתה אח"כ צפונה ונכנסה להדסים. מהדרך יצאו מספר שבילים צרים ורחבים אל חלקי הדסים. אחד השבילים פנה והלך מזרחה לאורך כל בתי הנוער (שהיו מכונים: קבוצות א' ב' ג' ו- ד'). בראשית השנה יצאתי לעבודה בדיר, והלכתי לאורך השבילים והדרכים שהובילו אל הדיר. בתום העבודה חזרתי באופן הפוך מהדיר אל קבוצתי. בערב הרהרתי מעט, ואז קבעתי שהליכתי לדיר היא במין זיגזג ארוך ומיותר. החלטתי שדרוש לי שביל מקצר מקבוצתי אל הדיר. 

להמשך הכתבה

רני שפירא (מחזור 1967).

רועה ואינו נראה:  שמעו סיפור,

היה בהדסים אחד, אריה כספי.

יום אחד, אני פוגש אותו על הדשא שמול חדר האוכל, אותו ועוד כמה עשרות כבשים אותן הוא הוביל בבטחה מן הדיר לרעות על הדשאים ולכסח אותם באותה הזדמנות.

ואריה אומר, שמע, אני רוצה לקפוץ לכמה דקות למטבח, עשה טובה ושמור על העדר מספר דקות ואני מייד חוזר.

טרם הספקתי להפנים את הג’וב החדש, וכבר תחב לידי את המטה המאפיין כל רועה ראוי לשמו… ונעלם.

חלפו הדקות והנה אני שם לב לאיזה חוסר שקט שמתעורר וגובר בקרב הכבשים.

התחלתי לחשוש כי כפי שנאמר, יודע צדיק נפש בהמתו, והתפללתי לחזרתו המהירה של כספי.

מה אומר לכם, לאחר מספר דקות, כשחזר אריה מן המטבח, הכבשים כבר היו מפוזרות באופן שווה ובמרחקים קבועים מחדר האוכל ועד לבית חנון א’.

הייתי אם כן, רועה ואינו נראה.

ינואר 2025

בטי כץ (מחזור 1958) על העבודה בדיר

מלבד מסגרת הלימודים, היינו צריכים לעבוד כ-3 שעות ביום. אותי שיבצו לעבוד בדיר! ( שוב: מה לי ולדיר?)

היינו צריכים להגיע לדיר בשעה 5:00 בבוקר לחליבה שנעשתה בידיים (לא היו אז מכונות חליבה). חזרנו מהחליבה והסרחנו כל כך, שכל מי שנקרה בדרכנו, מיהר להתרחק.

במשך הזמן, הפכנו, עובדי הדיר, לקבוצה מגובשת עם הווי מיוחד. למשל- כששמעון, המנהל ההונגרי, הכין מהחלב גבינה משובחת – רק לעובדי הדיר! או כשבכל פעם כשהגיע חניך חדש לעבוד בדיר, מיהרנו לקשור תיש בין כל הכבשים הקשורות לחליבה... והחניך החדש לא הבין למה ה"כבשה" הזו משתוללת כשהוא מנסה לחלוב אותה... החניך היה מבואס ואנחנו השתוללנו מצחוק!

הלכנו עם הכבשים גם למרעה, מסביב להדסים. שם במרעה, למדתי ושיננתי את מה שנתנו לנו ללמוד ולדקלם. הייתי כל כך מאושרת בעבודתי בדיר, עם החברים שעבדו אתי, עם העיזים והכבשים השקטות האלה... עד שיום אחד שמעון ,המנהל האגדי , נפטר. האיש עם הגבינה הנהדרת , עם החינוך וההדרכה שובי הלב.

אגדה שנגמרה.

(אוגוסט 2024)