עירית דנקנר (קאופמן)

*********

הגעתי ל"הדסים" בגיל תשע בשל "סיבה משפחתית". היינו אוסף של ילדים עם "סיבות משפחתיות" שהיו 'סוד כמוס לפרה ולסוס.' מחקנו את העבר וחיינו את ההווה בתקווה לעתיד טוב יותר.

"הדסים" שהיתה אמורה להיות ביתנו השני הפכה באחת לראשון. קבוצת ילדים שגידלה את עצמה כשמאחורי הקלעים עומד ומסייע צוות חינוכי שרובו שורדי שואה, שעושה לילות כימים ורואה לעצמו כמטרה עליונה לחבק אותנו, לחמול אותנו, לחנך אותנו ולאהוב ללא תנאי, מהשכמת הבוקר של אם הבית, דרך מדריך הקבוצה, דרך חדר האוכל, דרך רכז המשק בו היינו עובדים, דרך בית הספר, המורים והמורות, הספרייה, מתקני הספורט, ריקודי העם, סעודה שלישית במוצ"ש עם סיפור וקוביית שוקולד, הסרט של מוצ"ש, חגיגת הביכורים ששועי המדינה באו לראותה ו...ו.... ובאשר לשמות הרי אחטא אם לא אזכיר את כולם... אך פטור בלא כלום אי אפשר, זאב אלון המיתולוגי, אוטו ודיטה קראוס המורים לאנגלית, עוזי כהן המורה לתנ"ך, יגאל ערד המחנך האהוב, טומי ורותי שחם שפתחו את ביתם לכל דיכפין, דב אשל ו...ו.... אך ראשונים לכל - ירמיהו ורחל שפירא אנשי חזון ועשייה.

אנחנו בני מחזור 67, כשהמלחמה בפתח (מלחמת ששת הימים), היינו בכיתה י"ב ודובר על פינוי הכפר. התעקשנו ואמרנו בקול ברור : ' הדסים זה הבית שלנו ובית לא עוזבים' . חפרנו שוחות, טיפלנו בילדים הקטנים והגנו על ביתנו.

תודה "הדסים".

                           סוף

(מרץ 2024)