נעמי סלוס (בר שביט)

*****

אמא שלי ( גרטה סלוס) ואני עברנו להדסים מקיבוץ עין  גב ב- 1951.

אמא, עולה חדשה מפראג, ניצולת שואה אשר כל משפחתה נכחדה.  בעלה שהיה רופא נוירולוג, נרצח באושוויץ. אמא נשלחה מאושוויץ למחנה עבודה בגרמניה. אחיה מומו שלי (שלמה),  שהיה האח הצעיר והאהוב עלה לארץ ב- 1934 לעין גב, שם הקים משפחה.

בעזרת פעילי עלייה, ובעזרת אחיה, מומו, שאישרו לו בקיבוץ לנסוע לפראג לעזור לאחותו, אשר היתה ערירית ובהריון ולאחר התארגנויות עלתה אמא  איתי- תינוקת בת 16 חודשים, לעין גב.

בקיבוץ, באופן די מפתיע, השתלבה מהר כמורה לריתמיקה, ללא כל היכרות  עם התרבות וללא שפה . זה עבד מצוין.

למרות המשפחה האהובה שלה, החליטה אמא שקיבוץ זה ממש לא בשבילה. בשום אופן לא נראה לה לגדל את ילדתה היחידה בלינה משותפת.

כך, חסרת כל, החלה בחיפושים קדחתניים אחר מקום עבודה ומגורים. בעקשנותה, הגיעה למשרדי ויצ"ו  הדסה בתל אביב, ובסיועם הגיעה להדסים.

בהדסים לימדה תנועה ומחול לילדים ולנוער, לבנים ולבנות, ובהמשך הקימה את להקת המחול הייחודית של הכפר. הלהקה היתה חשובה ומשמעותית להרבה מבוגרי הדסים אז, ועד היום.

אני ביליתי את שנותי בהדסים מהגנון עד כיתה ט'. הדסים היתה גן עדן לילדים. הריקודים, הספורט (טומי), והחברים- מילאו כל צורך. וכמובן גם פינוקיו , הכלב הראשון והאהוב שלי. פינוקיו, חברתי  רחל (קלצ'קה)- שפינוקיו היה גם כמו שלה, היו גם  הם חלק מנוף ילדותי. קלצ'קה היתה בהדסים מכיתה ג', וכאשר לא נסעה לדודות, היתה אצלנו.

כשעברנו מהדסים לנתניה, הגעגועים היו רבים. בשנים הראשונות, בכל נסיעה שעברה ליד הכניסה להדסים, הרגשתי צביטה בלב.

אמא המשיכה עוד מספר שנים ליצור ריקודים חדשים ולעבוד על הישנים עם רקדנים חדשים, ואני הצטרפתי לעיתים לתהליך היצירה ולחזרות בהדסים.

(ספטמבר 2024)