בטי כץ (אלעזר)

 *****

הגעתי להדסים ב- 1955. הייתי בת 15.

לא הבנתי למה הגעתי לבית ספר חקלאי... אני שחלמתי על מקצועות הרפואה.

אבל כשאתה בעליית הנוער, לא שואלים אותך!

מלבד מסגרת הלימודים, היינו צריכים לעבוד כ-3 שעות ביום. אותי שיבצו לעבוד בדיר! ( שוב: מה לי ולדיר?)

היינו צריכים להגיע לדיר בשעה 5:00 בבוקר לחליבה שנעשתה בידיים (לא היו אז מכונות חליבה). חזרנו מהחליבה והסרחנו כל כך, שכל מי שנקרה בדרכנו, מיהר להתרחק.

במשך הזמן, הפכנו, עובדי הדיר, לקבוצה מגובשת עם הווי מיוחד. למשל- כששמעון, המנהל ההונגרי, הכין מהחלב גבינה משובחת – רק לעובדי הדיר! או כשבכל פעם כשהגיע חניך חדש לעבוד בדיר, מיהרנו לקשור תיש בין כל הכבשים הקשורות לחליבה... והחניך החדש לא הבין למה ה"כבשה" הזו משתוללת כשהוא מנסה לחלוב אותה... החניך היה מבואס ואנחנו השתוללנו מצחוק!

הלכנו עם הכבשים גם למרעה, מסביב להדסים. שם במרעה,  למדתי ושיננתי את מה שנתנו לנו ללמוד ולדקלם. הייתי כל כך מאושרת בעבודתי בדיר, עם החברים שעבדו אתי, עם העיזים והכבשים  השקטות האלה... עד שיום אחד שמעון ,המנהל  האגדי , נפטר. האיש  עם הגבינה הנהדרת , עם החינוך וההדרכה שובי  הלב. 

אגדה שנגמרה.

(אוגוסט 2024)