צביה פומרנץ (בנדל)

בעקבות שבר משפחתי נכנסתי לכיתה ט' להדסים.

הגעתי עם הרבה חששות, אבל בזכות האווירה של המקום הפסטורלי, בזכות חברת הילדים, ובזכות העובדה שמהיום הראשון הכרתי את זיוה , שהפכה לחברתי הטובה והאהובה עד היום – 'הדסים' הפכה לבית תומך וחם. עם הזמן  זכיתי להכיר את דנקה, דינה, רינה, רחל פלטין ורחל וינר,  רותי, אניטה, זיוה עזאני, סימונה וסוזי האהובות שמלוות אותי כל השנים. 

זכורים לי כמה אירועים בזכות עובדי המקום: במסגרת העבודה שהיינו מחוייבים בה, נשלחתי לעבוד בלול. דוד הלולן  קיבל אותי בסבר פנים יפות: הציג בפני את המטלות והלך... האפרוחים  החמודים הרבים התרוצצו וקרקרו, ותפקידי היה לדאוג להם למזון ולמים. במהלך הימים, האפרוחים הקטנים  גדלו, וכבר לא היו כל כך חמודים.. . וכשנכנסתי ללול הם עטו עלי והקיפו אותי בקולות רועמים... התחלתי לפחד ובאחד הימים פשוט ברחתי מהלול והתוודיתי בפני דוד הלולן שאני פוחדת להיכנס ללול. דוד מיד הבין ושאל: 'היכן היית רוצה לעבוד?' השבתי: ' בבית המלאכה של  פילי '. דוד לקח את ידי ויחד נכנסנו לבית המלאכה. התקבלתי שם יפה, ועסקתי בעבודות יד שונות במשך שנתיים. מזכרות מעבודות הקרמיקה, עדיין שמורות בביתי.

ומקום עבודה אחר: בכיתה י"א נשלחתי לעבוד ב'בית חולים', 

זו המרפאה שלעיתים , ילדים שהיו חולים נשארו שם להשגחה. רוב הזמן עבדתי עם טליה האחות אשר התייחסה אלי כמו לבת. היא הכניסה אותי לביתה שהיה צמוד למבנה בית החולים, ומדי פעם פינקה אותי בטעימות מעשי ידיה...

חוויה נוספת: מסיבה כלשהי לא נבחנתי בגיאוגרפיה. המורה יגאל ערד , הציע לי לבוא  ולהיבחן  בביתו .כשהגעתי, ראיתי אותו מאכיל את בנו התינוק.  יגאל הביא את האטלס, שאל אותי שאלות, תוך כדי האכלת בנו, גם פטפט איתי על הא ודא..  ואני יצאתי מביתו בהרגשה חיובית ונינוחה.

מפגשים אלה משקפים את האווירה החיובית ואת איכות האנשים שהיו בהדסים.