יובל ברומברג

גדלתי במעונות עובדים בגבעתיים, שכונה מיוחדת שהוקמה בשנות השלושים בידי פעילי מפלגת שמאל והפכה למובלעת "מהפכנית" ברמת גן, מעוז הבורגנות.
החל מגיל הגן צעדנו לבדנו, ילדים קטנים , 2-3 קילומטרים כל בוקר למוסדות של המחנה המתאים. ותיקי השכונה היו עסקנים בהסתדרות ובעירייה, ואבי שהקים מסגריה קטנה ביפו, היה בין הבודדים שעבדו קשה פיזית ולא זכו לצעוד עם הדגל האדום חג הפועלים. אני כמובן מאד התביישתי בכך ,(כיום השכונה הפכה לאתר מורשת הנקרא 'אתר לביא').
בכיתה ה' סבתי נפטרה מהתקף לב והמחלה התגלתה גם אצל אמי שנפטרה תוך שנה. אבי נשאר עם אחותי בת השלוש ואיתי. תוך זמן קצר ביקשתי לעבור לקיבוץ מאחר וביליתי כבר מספר קיצים בקיבוץ וזה נראה לי גן-עדן.
המשפחה התלהבה פחות מהקיבוץ והדסים היה סוג של פשרה מבחינתי. בבדיקות שעברתי לאחר פטירתה של אמי נמצא רשרוש בלב ,תופעה די נפוצה בגיל ההתבגרות ,אך בשל ההיסטוריה המשפחתית הגעתי להדסים עטוף בצמר גפן , ואירן -אם הבית , שמרה עליי מכל משמר .
הייתי בהדסים שנתיים ביסודי ושנה בתיכון ואין לי ספק שאלו השנים היפות ביותר בילדות שלי. אינני מצליח להבין מדוע החלטתי בסוף כיתה ט' לחזור הביתה. מהר מאוד הבנתי שעשיתי מקח טעות , אך אבי התנגד בתוקף לחזרה שלי להדסים .

(מאי 2024)