אורי (גליק)אל-גד על הדיר

דיר הכבשים בהדסים

שביל שכבשו רגליי - המשך

...השביל צריך להיות בשדה בור, ומאחר שנהגתי ללכת יחף, השביל צריך להיות נטול עשבים קוצניים. אך מה לעשות? אין שביל כזה! בו ברגע החלטתי לייצר לי שביל כזה. למחרת, יצאתי לדרך, ובדרכי רשמתי במוחי נקודות ציון, שאלך לפיהן בקו הדמיוני הקצר ביותר אל הדיר. הכאילו שביל שלי היה מאד לא נוח, אך דבקתי בו בחירוף נפש. כמובן שחזרתי באותו מסלול. כך המשכתי בהתמדה לצעוד באין שביל שלי. הסתיו הגיע ואיתו הגשמים הראשונים. המשכתי ללכת באין שביל שלי. כשהחלה נביטת צמחי הבר, רמסתי בחוסר התחשבות את הנבטים הצעירים, לאורך האין שביל שלי. עבר שבוע, ולא ניכר כי מתחיל להיווצר שביל. שבועיים, שלושה שבועות, חודש... נראה שהטבע חזק ממני. לא אמרתי נואש. יום אחד קלטתי - הצמחייה לאורך האין שביל שלי נראית עלובה וחולה. לאט לאט, צמח השביל מתוך האין שביל שלי. כעבור מספר חודשים כבר היה לי שביל אמיתי. בתום חצי שנה הצטרף אלי עובד חדש בדיר. בבוקר יומו הראשון של העובד, היצעתי לו בדרך אגבית – בוא נלך לדיר בשביל הקצר. העובד החדש לא הרהר לרגע, והצטרף אלי להליכה בשביל. מכאן ואילך ולמשך שלוש שנים, צעדתי בשביל שכבשו רגליי בהדסים.

דיר הכבשים

הדיר  היה אחד המבנים הגדולים שבהדסים. הוא היה מעין ריבוע גדול, שפינתו הצפון מזרחית נקטמה ובמקומה הוכנסה חצר. החצר הייתה גדולה למדי, שכן היא הייתה צריכה, לעיתים, להכיל את מרבית הכבשים. היו אירועים, שצריך היה עבורם להוציא את כל הכבשים ואח"כ, להכניס אותן אל פנים הדיר, ובדרך, לבדוק או לסמן את הכבשים למטרות שונות (חלק מהמטרות יסופרו בהמשך). החצר הייתה מוקפת גדר מסורגת עשוייה ברזל, בגובה של כמטר ועשרים. מעט יותר ממחציתו של הדיר התבססה על אדמה כבושה היטב. מעט פחות ממחצית הדיר הייתה מבוטנת. על אזור האדמה הכבושה זרינו קש, כדי שישמש את הכבשים לשינה. באזור זה אפשר היה להציב מחיצות, כך שניתן היה לארגן מעין תאים נפרדים, בכל גודל רצוי. בתאים אלו אוכסנו בזמנים שונים האיילים, שהופרדו מהכבשים. אוכסנו כבשים חולות, או כבשים שהיו מיועדות למכירה. אוכסנו כבשים העומדות להמליט, או כבשים וטלאיהן לאחר המלטה. אוכסנו טלאים רכים, כדי שלא יצאו למרעה ועוד ועוד.  על החלק המבוטן הייתה במת חליבה. הבמה היית מורמת כעשרים ס"מ מסביבתה. הבמה הייתה מלבנית ועליה היה מתקן האכלה, המאפשר לכבשים לעמוד בניצב למתקן, ובמקביל זו לזו. המתקן כלל, לכל אורכו, אבוס גדול וכן, מנוף המאפשר לסגור את צווארי כל הכבשים, שהתפתו להכניס את ראשן למתקן. הכבשים התפתו תמיד להכניס את ראשן למתקן, משום שקיבלו תערובת טעימה של מזון כבשים. המידע על האוכל הטעים ומקומו עבר בדיר מדור לדור, ותהיתי איך הכבשים לא צריכות לימוד כדי להסתדר על הבמה לצורך האכילה, וכמובן, לצורך החליבה. גובה הבמה התאים בדיוק לחולב, היושב על שרפרף, מאחורי הכבשה, כך שידיו היו בדיוק מול עטיני הכבשים. הערה: פרה יש לחלוב, כך שהחולב יושב בצד הפרה (ולא - הוא עלול לחטוף בעיטה מפרה סוררת, או חס וחלילה מנה מהפרשותיה). כבשה יש לחלוב, כך שהחולב יושב מאחורי הכבשה. לא שמעתי על כבשה שבעטה בפני מי שחלב אותה, אך שמעתי (וגם הרגשתי בעצמי) פעמים אחדות שחולבי כבשים קיבלו מנת גללים על ידיהם.

על הבטון בחלק המרכזי והצפון מערבי של הדיר נבנו מספר חדרים. היה החדר של מנהל הדיר, שקראנו לו תמיד – שמעון הרועה. היה חדר הגבינות. זה היה חדר ובו כחמש בריכות קטנות (בערך 2X1X1 מ'. היה חדר ציוד, לכל סוגי הציוד שהשתמשנו בהם במהלך עבודתנו: מספרי גז, עיגולי מתכת ומתקן להטבעת מספרים לסימון הכבשים. דליי חליבה. מאזניים גדולים, לשקילת כבשים ומאזניים קטנים לשקילת חלב, דליי חלב, ולא אלאה אותכם בכל הציוד הרב הדרוש לדיר. שלא אשכח – סמוך לקיר המערבי של הדיר היו כארבעה שולחנות גדולים, עליהם אפשר היה לערוך גז לכבשה או לבדוק ולערוך לה טיפול לפי הצורך. כל הדיר היה מחופה בגג ענק, עשוי מלוחות פח.

הכבשים

דיר הכבשים כלל בין 200 ל- 300 כבשים. בעונת ההמלטה המליטו מעל 100 כבשים את ולדותיהן, כך שבסוף עונת ההמלטה היו בדיר מעל 300 בע"ח. כל הטלאים הזכרים שבגרו – נמכרו. מאחר שלא פיתחנו קשרים עם הטלאים, לא הרגשנו צער בעת מכירתם וסילוקם, להוציא מקרה אחד עבורי, כרשום בהמשך. פעם אחת, לאחר המלטה, סירבה כבשה אחת לקבל את ולדה. זיהינו זאת ממש לאחר ההמלטה. שמעון הציע להאכיל את הטלה המסכן בבקבוק. פעמיים ביום קיבל הטלה את הבקבוק. פעם אחת ממני ופעם שנייה ממישהו במשמרת אחרת. הטלה פיתח אליי יחס אישי, והוא נצמד אליי בכל עת שהיה יכול. נתנו לטלה שם: מה-ילומה (בהמשך אספר למה). כשבגר מעט, והורשה לצאת למרעה, הוא היה הולך אחריי, ראשון לכל העדר. הוא שימש ממש משכוכי, ועזר לי להוביל את כל העדר. הגיע היום ששמעון אמר לי – מחר אני מוציא למכירה את כל הטלאים. גם את מה-ילומה? שאלתי. בוודאי השיב שמעון. לבי התכווץ מפחד. למחרת, שלפתי את מה-ילומה מהתא, אליו הוכנסו כל הטלאים למכירה, והגנבתי אותו אל העדר היוצא למרעה. במשך כל זמן המרעה הרגשתי רע בשל כך שהמריתי את פיו של שמעון (זו הייתה הפעם היחידה שעשיתי כך). מה יקרה לי? כשחזרנו מהמרעה, כרגיל, הלך מייד מאחורי – מה-ילומה. שמעון הבחין בי ובטלה שלידי. הוא רק הפטיר משהו על כך, שלא ניתן לארגן מכירה והסעה נפרדת לטלה אחד. מחוץ להערה זו לא נאמרה עוד מילה. לכאורה, הכול היה בסדר, אלא, שבחופשה הקרובה, בה יצאתי לימים ספורים, נגזר גורלו של מה-ילומה. לא ראיתיו עוד. שמעון הרחיק אותו מהדיר בלי לומר לי דבר, אך בלי לכעוס או לנזוף בי לעיני חבריי.

כאמור לעיל, היו בדיר בין 200 ל- 300 כבשים. ידוע המשפט (המוטעה) - לכל היוונים אותם הפנים. יש שחושבים שכל הכבשים זהות זו לזו. למדתי בדיר, די בהקדם, כי אין כבשה אחת דומה לרעותה. לא בצורה, לא בהתנהגות ולא בתכונות אחרות. שמעון שידע זאת, הורה לנו לסמן כל כבשה בעזרת מספר, שהוצמד לאוזנה. לא היו לכבשים שמות, אך היו להן מספרים. מדי פעם היה צורך לטפל בכבשה זו או אחרת. שמעון נתן למי מהעובדים את מספר הכבשה, ואנו איתרנו והבאנו את הכבשה לשמעון. עם הזמן, גיליתי שאני מזהה עוד ועוד כבשים, אם עפ"י הליכתן, אם עפ"י צורתן ואם עפ"י התנהגותן. בתום שלוש שנות עבודתי בדיר, יכולתי לזהות, רק ע"י מבט, כחמישים כבשים. השאר היו שונות, וכל אחת עם תכונותיה ומידותיה.

חליבת הכבשים

כבר תיארתי לעיל את במת החליבה של הכבשים. מייד לאחר עונת ההמלטות החלה תקופת החליבה. כל כבשה שהמליטה – סומנה בעזרת כתם צבע על גבה. כשהגיע זמן החליבה, פוזרה התערובת האהובה על הכבשים והן נהרו הצטופפו להגיע לבמת החליבה. שער כפול איפשר לנו למנוע מכבשים שלא המליטו (והן נעדרות חלב) להגיע לבמת החליבה. כל עובדי המשמרת לקחו שרפרפים ודליי חליבה קטנים, בני כשלושה ליטר מחדר הציוד. בחרנו את מסלול החליבה והתחלנו בעבודה. זכורני, שביום הראשון חשבתי שחליבת כבשים היא עניין פשוט. כבר אחרי חליבת הכבשה הראשונה החלו כאבים להתפשט בידיי. נדמה לי שביום עבודתי הראשון חלבתי לא יותר משלוש כבשים. הכאבים נמשכו במשך יותר משבוע, אך עם הזמן השתפר מצבי. גיליתי כי כף ידי התחזקה באופן מופלא. פעם לחצתי יד לשלום למאן דהו והוא נרתע מכאב. ממש לא התכוונתי להכאיב לו ולא לעשות עליו רושם. עד היום נותר בי חוזק כלשהו באגרופי, ונכדי בן ה- 13 תמה איך אינו מצליח להוריד את ידי בקרב הורדת ידיים. מדי פעם הגיעה לבמת החליבה כבשה צעירה, שהמליטה לראשונה. לא היה קל לחלוב כבשה כזו. היא קיפצה ללא הרף. החולבים היו, בדרך כלל, מיומנים בחליבה, אך הכבשה הראשונה עדיין לא הייתה מיומנת להיחלב. אחת לחודש היה שמעון מוציא מחדר הציוד מאזניים קטנים. כל חולב התבקש, בתום כל חליבה, לזהות את הכבשה שחלב, ולשקול את מנת החלב שהתקבלה. שמעון ניהל כרטיסיה, שכללה לא מעט נתונים על כל הכבשים שבדיר. שמעון ידע מי הכבשה שיש לגרוע מקבוצת החולבות, ומי הכבשה שיש לשקול את סילוקה מהדיר, לאחר שתפוקת חלבה ירדה בשנה האחרונה. פעם או פעמיים בשנה, שטף גל שלשולים את כל הכבשים שבדיר. אני יכול, בקושי, לתאר לכם מה קורה לחולב בעת החליבה של כבשה משלשלת. לא אוכל לתאר לכם את המראה, את הריח או את המגע...

שמעון הרועה

אי אפשר לספר את סיפורו של הדיר בהדסים, בלי לספר על שמעון הרועה. שמעון היה מקצוען, לעילא ולעילא. הוא היה מורה מצויין. הוא לא כינס אותנו להרצאות, אך נתן לכל פעולה הוראות קצרות וענייניות. הוא ענה ברצון לכל שאלה, וגם נהג, תוך כדי עבודה, להסביר לכל מי שהיה מעוניין (הייתי מעוניין) מה טיבו של התהליך המבוצע, ולמה צריך לעשות פעולה זו או אחרת. הוא היה דייקן, אך מחל לבורים כמוני על טעויות, במיוחד כשזיהה שהטועה הוא נער איכפתי. את הסיפור על מה-ילומה כבר סיפרתי לכם. הסכיתו ושמעו סיפור אימה אמיתי: יום אחד חזרתי מהמרעה. הייתי אז כבר ותיק בדיר, ולכן יצאתי לבדי למרעה. שדה המרעה היה רחוק, לפחות 2 ק"מ מהדיר. כרגיל, אספתי את כל הכבשים והלכתי בראש, כשהכבשים נוהרות אחריי. זאת עליכם לדעת. בסוף היום אוהבות הכבשים לחזור הביתה והן הולכות ברצון אחרי הרועה, כך שאין צורך לזנב בהן. בכניסה לחצר הדיר עמד שמעון. הוא נהג, תמיד, למנות את הכבשים המגיעות. הוא עשה זאת במיומנות וללא טעות. בסוף המנייה קבע שמעון – כבשה אחת חסרה. הכיצד? נזעקתי. כל הכבשים באו איתי. לא, אמר שמעון נחרצות. כנראה שכבשה אחת התרחקה מהעדר. לא שמת לב לכך, והכבשה שאינה הולכת באותו מסלול, מדי יום, לא ידעה את דרכה לדיר. ובכן, אצא למרעה לחפש אותה, הצעתי. לא, קבע שמעון. הכבשה בוודאי נהייתה מבוהלת. היא רצה לכל עבר תוך פעייה רמה. לא תצליח למצוא אותה. מה יהיה עם הכבשה? שאלתי. התנים לבטח יטרפו אותה. שמעון אמר זאת בשקט, ואני הזדעזעתי. כל כבשה הייתה חשובה לשמעון (גם לי) אך הוא לא יצא מכליו. למחרת יצאתי מרעה לשדה שם אבדה הכבשה. לאחר חיפוש קצר נתגלתה נבלתה הטרופה של הכבשה. שמעון צדק תמיד.

שמעון לימד אותי (ורבים אחרים) עשרות עבודות השייכות לדיר, אך לא רק. הוא לימד אותי לילד כבשים. במו ידיי עזרתי למספר כבשים להביא לעולם את טלאיהם. הוא לימד אותי לפשוט את עורן של כבשים שנשחטו. אוי, נדמה לי שאינכם רוצים פירוט בנושא. שמעון לימד אותנו לגזוז כבשים. התהליך שנשמע פשוט, לא היה פשוט כלל. בשלב ראשון נלקחו הכבשים אל הבריכה (אוף, לא סיפרתי לכם שאחד המתקנים בדיר היה בריכה. אורכה היה כחמישה מטרים. רוחבה היה כמטר וחצי ועומקה היה כמטר וחצי. בקצה אחד של הבריכה היה קיר ניצב. בקצה השני של הבריכה  היה שיפוע מתון). מילאנו את הבריכה במים, עד גובה של מטר אחד. שמעון הוסיף מעט סבון וחומר חיטוי והמים עורבבו. עכשיו, לקחנו את הכבשים, אחת אחת, אל הבריכה. הכבשים סירבו, כמובן להיכנס אל המים. אשר על כן, תפסו שני בריונים כמוני את הכבשה האומללה משנו צידיה והשליכו אותה אל המים. הכבשה צללה לרגע והוטבלה לחלוטין במי הבריכה. או אז, הרימה את ראשה מעל המים והחלה לשחות קדימה, עד שרגליה נגעו במדרון המתון, ממנו עלתה בקלות קדימה ולמעלה. היא הובלה, אחר כבוד, להתייבש באיזור מרוצף ומנוקז. כעבור יום היא הייתה יבשה. אז הועלתה, בחוסר רצון בולט, אך בכוח הזרוע, אל שולחן הגז. בימי הגז הראשונים שלי, כלל הגז פציעות (קלות) של הכבשים שגזזתי, על כן אימנע מתיאור נוגע ללב של הכבשים הגזוזות, שגם מראיהן לא היה משובב נפש, ובוודאי היה זוכה לדחייה ובוז של כל ספר מתחיל.

שמעון לימד אותנו איך לגבן גבינת כבשים. אחת לחודש בערך, הוכנסו לבריכות הגיבון יריעות מבד חזק ואוורירי. כעשרה ליטר חלב נשפכו לבריכה. אחרי החלב התווסף לבריכה גם מעט מלח גס. או אז שלף שמעון בקבוק קסם וטיפטף ממנו מעט טיפות לתוך כל בריכה. שמעון הסביר (למי שרצה לשמוע. אני רציתי) אני מכניס פפסין, שהוא חומר ההופך את החלב לגבינה. איפוא יש פפסין? לא נעים, אך מעשי. הפפסין מצוי בקיבתה של הכבשה. בכל פעם ששמעון שחט כבשה, הוא אסף מקיבתה של הכבשה את תכולתה הנוזלית, שהיא בעלת פפסין. שמעון ערבב היטב את החלב ותוספותיו, ובזה תם עיקר התהליך. במשך מספר ימים התמצק החלב לאיטו והתגבן. שמעון אסף את היריעה שבבריכה והרים מעט את הגבינה שנוצרה בה. המים שבגבינה טפטפו ויצאו והגבינה החלה להופיע. התהליך נמשך עד שכל עוגת הגבינה (חריץ הגבינה) יצא מהמים, שנותרו בבריכה. כשקיבלנו, לעיתים, לטעום מהגבינה, היינו מאושרים. איש לא זכר שהמקור לגבינה הוא מתוך קיבתה של הכבשה המתה. שמעון הדגיש לנו שגבינת כבשים שמנה ועשירה (תרתי משמע) יותר מגבינה העשוייה מחלב פרות.

קולו של שמעון היה מגנט לכבשים. זה אולי נשמע לכם מוגזם, אך אילוליא ראיתי ושמעתי זאת בעיני ובאוזניי לא הייתי מאמין. פעם, כשהייתי במרעה, הגיע שמעון לביקור (אני מדלג על עוד סיפור קטן). שמעון היה במרחק של כמאה מטר ממני, ובס"ה דיבר אלי ממרחק. כבמטה קסם, הרימו כל הכבשים את ראשיהם לכיוון שמעון, וברגע הבא הן החלו לרוץ לכיוונו. לא הצלחתי לעצור את מרוצתן. הן נעצרו רק ליד שמעון. אפילו היום, כשאני מספר לכם סיפור שכזה, קשה לי להאמין שכך היה.

סיפורי שמעון הם רבים ועצומים. הרשו לי רק עוד סיפור אחד, וסליחה מראש מאת האיסטניסים שבכם. היה בדיר תמיד תיש אחד. יום אחד שאלתי את שמעון, לשם מה דרוש התיש בדיר? הוא אוכל מזון, הוא תופס מקום, הוא מכבד אותנו בהפרשותיו, והוא אינו מביא כל תועלת. שמעון הביט בי בחיוך קטן ואמר, אינך שם לב, אך, התיש מזהה ראשון את הכבשים שמתחילות להתייחם. כל כבשה שהתיש קופץ עליה, יש לסמן ולהפריד. אח"כ שמעון היה מזווג לכבשה את האיל המתאים. צריך לזכור שבדיר היו רק כחמישה איילים ושמעון, ברישומיו המתאימים, ידע מי האב של כל כבשה שבדיר. האב לא הורשה להגיע לזיווג עם בתו. האם לא יכול לקרות שהתיש והכבשה יצליחו להזדווג ולהביא יצור כלאיים כמו הסוסה והחמור? תהיתי. שמעון הסביר לי היטב את הפתגם על הקוץ שבאליה. לכבשה יש מטלית שומנית באחוריה. במטלית זו, הקרוייה אליה, מצוי זנב קטן נוקשה. המטלית מגינה על אחוריה של הכבשה. התיש לא יודע להזיז את האליה לצורך הזדווגות עם הכבשה. האיל יודע (אלוהים או הגנטיקה יודעים מדוע). האיל קופץ על הכבשה, ותוך כדי כך יודע להסיט מדרכו את האליה של הכבשה.

שמעון עבד ללא ליאות, שהרי עבודה עם בע"ח מצריכה טיפול יום יומי, ואנחנו – תלמידי הכפר לא היינו זמינים כל יום וכל שעה. הביאו לשמעון פועל פשוט, עולה חדש, יחסית, מרומניה. העובד נקרא אביגדור. הוא היה איש פשוט אך נעים הליכות מאין כמוהו. כל אחד שהגיע לעבוד נשאל ע"י אביגדור – מה-שלומך? אך לאביגדור יצא לפעמים מה-ילומה. אנחנו התגלגלנו מצחוק ואביגדור קיבל זאת ברוח טובה. בעונת החליבה היה צריך לסיים את החליבה לפני יציאת הכבשים למרעה. היינו צריכים לקום בשעה ארבע לפנות בוקר, ולהגיע לדיר. אחד התפקידים של אביגדור היה - להעיר את עובדי הדיר בשעה ארבע בבוקר. מדי יום, היינו מוסרים לאביגדור את מספר הקבוצה, מספר החדר ומיקום המיטה. אביגדור ביצע את מלאכתו באמונה. בתחילה, היו טעויות מסויימות. אביגדור העיר נער לא מתאים, ולמרות שהנער טען שאינו עובד בדיר, אביגדור שייך זאת לשעת ההשכמה המוקדמת, והנער המסכן היה צריך לזהות את מיקום עובד הדיר המתאים, אחרת יוכרח להתלבש וללכת לדיר. אתם מבינים שזו הייתה שיטה מתאימה להתנקם לעיתים בנער אחר. היית רק צריך להגיד לאביגדור את מיקומו של הנער המתאים, ואביגדור היה מבצע עבורך את המשימה. מאחר שהייתי נער ממושמע, ומאחר שעבדתי בדיר זמן ארוך, היה אביגדור ידיד טוב שלי. כעבור שנים, כששירתי בצבא, פגשתי לפתע את אביגדור בתל אביב. אביגדור שמח עד מאד. בוא, אזמין אותך לשתייה, צהל אביגדור. עליכם לדעת. אביגדור היה בהדסים ממש אחרון הפועלים, ומשכורתו בוודאי הייתה נמוכה. ובכן, אביגדור גרר אותי אל קיוסק סמוך, הוא קנה לי גזוז בגרוש שלם, ולעצמו קנה כוס סודה. הוא וידא שאני מסיים את הגזוז שלי ואז נפרדנו בלבביות.

לאחר שכבר עזבתי את הדיר, הגיעה אליי השמועה על שמעון, שחלה במחלה, שממנה לא קם עוד. הלכתי לבקרו. אשתו הכניסה אותי בדממה לביתם. ישבתי ליד מיטתו של שמעון וצפיתי במיתתו הקרבה. שמעון לא הוציא הגה, וגם לא אני. אחרי רבע שעה עזבתי את ביתו בעצב גדול. כאשר הגיעה אלי הידיעה על מותו של שמעון, אמרתי לעצמי – אי אפשר שהדיר יפעל כבעבר ללא שמעון. לא עקבתי אחר מאורעות הדיר, אך שמעתי כי לאחר זמן מה הוא נסגר וחוסל.

הרעים

את הידידות עם שמעון הרועה המבוגר סיפרתי בקיצור. את החברות עם אביגדור, הפועל הפשוט, סיפרתי בקיצור נמרץ. אני רוצה לומר, שמשהו בעבודת הדיר עשה לעובדים בו קירוב לבבות. עבדו בדיר אתי, לסירוגין, עוד כמעט עשרה מבני כיתתי. דני וינברג, שהיה בן כיתתי, היה חבר טוב שלי, ולא פלא שעבודתנו המשותפת בדיר חיזקה את חברותנו. היו עמי גם אלכס האובר, וילי האובר, יעקב קלר, בטי כץ ועוד. אני רוצה להוסיף מישהו מיוחד והוא – גבי אור. גבי היה תלמיד בהדסים, בוגר בשנתיים ממני. הוא היה חביב מאד והיה בין המעטים שטרח ללמד מעט את הצעירים. היה לו אגרוף ברזל, מה שמלמד על תקופות חליבה ארוכות. הוא היה צייר מחונן. הוא צייר רקע לכמה מההופעות וההצגות בהדסים. יום אחד, ראיתי אותו מצייר ציור קטן. היבעתי את התפעלותי, ולא היססתי לבקש ממנו לצייר עבורי ציור מתאים. גבי הסכים. הכנתי מחברת קטנה, ובהזדמנות הראשונה, שעבר ליד קבוצתי, הזמנתי אותו לצייר עבורי במחברת שהכנתי. גבי נענה. תוך 10 דקות הכין לי ציור, בלא שמושא הציור עמד לפניו. במשך שנה שלמה הצלחתי לתפוס את גבי כעשר פעמים. יש לי 10 ציורי מזכרת מגבי על הדסים ועל בני כיתתי. גבי לא צייר לאף אחד אחר ציורים כאלו. בשנים מאוחרות הפצתי את הציורים לבני כיתתי.

המרעה

פעולה יום יומית בדיר הייתה – רעיית הכבשים. שמעון היה יוצא לסיורים ובירורים בהדסים ובסביבותיה. הוא מצא שדות בור, שדות שנעזבו, שדות שנקצרו ושדות שהיה פסק זמן בין סוף הגידול של צמח אחד לתחילת הגידול של צמח שני. שמעון הסביר לי (וכנראה גם למגדלים) כי הכבשים מחסלים את הצמחים שנותרו בשדה, וכך מונעים עשבי בר מהצמחים של השנה הבאה (זה מוזר, אך אם גידלת השנה אספסת, ובשנה הבאה תרצה לגדל חיטה, זרעי האספסת של השנה הקודמת יהוו עשבי בר לצמחי החיטה. בשנה הבאה – זרעי החיטה ישמשו מקור לזרעי בר של הגידול הבא, וכך הלאה. בנוסף. הגללים של הכבשים מדשנים את השדה ומשפרים את הגידולים. שמעון היה מסביר לנו היכן נמצא השדה לרעייה, ואנו ידענו להוליך לשם את הכבשים. בשנה הראשונה של עבודתי בדיר, יצאנו שני נערים למרעה. אחד צעד בראש והשני היה מאסף, שתפקידו היה למנוע מהכבשים להיכנס לשדות זרים ולגרום להם נזק. כעבור שנה, יצאנו שניים למרעה, אך כשהגענו למקום הרצוי, חזר אחד מהנערים לדיר ורק אחד נשאר להשגיח על הכבשים. החזרה הייתה תמיד עם השקיעה. הכבשים הלכו ברצון לכיוון הדיר ואף כבשה לא פנתה לרעות בשדות זרים. בימי האביב והסתיו, ומעט גם בקיץ, כשיצאנו למרעה, נהגנו לצאת ללא כובע, חולצה וסנדלים. הייתי שזוף בצורה קיצונית. מבני כיתתנו נפטרו כבר חמישה עקב סרטן העור. רופא העור שלי הודיע לי, שאני על סף מלהנומה, ועלי לערוך בדיקות עור, בתדירות גבוהה, כדי לזהות בהקדם התפתחות של סרטן העור. הכל נובע, כמובן, מהעבודה האהובה בדיר ובמרעה.

ראיתי כמה סרטונים על הדסים וילדיה. באחד הסרטונים ניתן לראות נערה חמודה מובילה את העדר למרעה. הנערה הייתה עופרה שפירא, שנבחרה להציג את הנושא. איני זוכר שבתקופתי עבדה עופרה בדיר, אך לצורך הופעה בסרט, היא הייתה מושלמת. בסרטון רואים שהעדר חולף ורואים מאחור נער מקפץ, כדי לזנב בכבשים המפגרות. הנער ללא תואר וללא שם הוא - אני.

בימי חורף גשומים לא יצאנו למרעה. בצד הדיר הוקם מתבן וחבילות חציר וקש הובאו אליו. המתבן שימש למאכל ולריפוד אזורי הטלאים. הילדים אהבו לשחק במתבן, ואני זוכר כיצד חפרתי בתוכו מנהרה ארוכה. שמעון היה זה שהסביר לי היטב את ההבדל בין קש יבש לבין חציר, שהינו ירוק ומשמש למאכל. עד הים אני "נוזף" בנכדיי שרוצים לשתות עם קש. אני מנסה, שוב ושוב, להסביר להם את ההבדל בין קש לקשית.

ושאר סיפורי הדיר? לא עכשיו. גורלם - לרדת לטימיון.