הרפת

הרפת של הדסים - מאת רוני בלש (טל), מחזור 1967

מעט מאוד ידוע לי על הרפת של הדסים. מתי הוקמה, מי תכנן אותה ומי הציע את הרעיון המרכזי להשקיע ולבסס מערכת חקלאית שכללה במשך הזמן רפת, דיר, לול, פלחה ואפילו פינת-חי כחלק מאורח החיים והחינוך בהדסים. אני משער שלרחל וירמיהו שפירא הייתה יד בדבר, בשיתוף ויצו ומשרד החינוך.

מצד שני,הרבה ידוע לי כחניך שעבד ברפת ארבע שנים- מכיתה ט׳ עד י׳ב, על הפרטים היום יומיים של הרפת.

אני זוכר את עשרים ושתיים הפרות החולבות בזמני. אחת מהן, תמר, עברה ניתוח ואני זוכר שסייעתי לוטרינר להסיר את אחת מעיניה שחלתה בסרטן. היא המשיכה כאחת מהחולבות הטובות ביותר שלנו במשך שנים אחר-כך... 

                                                                                                                               ...להמשך קריאה

יצחק גולדין גל-נור  (1959)

הדסים היתה בי"ס חקלאי והתלמידים עבדו 3 שעות ביום. אני עבדתי ברפת וגד (קראנו לו "קת", המנהל היקה (הולנדי)היה הראשון שזיהה בי נטיות אקדמיות. הוא אמר לי שאחרי הצבא ישלח אותי ללמוד באקדמיה לפרות בהולנד. למרות שלא נעשיתי רפתן מדופלם, אני חייב לפרות דבר אחד או שניים. למדתי מהן אורך רוח - החליבה נעשתה בידיים ואולי קצת הומור: להחלב 3 פעמים ביום ועוד לאכול קש בין לבין... ברפת שמעתי מוסיקה קלאסית שקת היה משמיע ברמקול, להגברת תנובת החלב כמובן אבל גם כדי שיוכל ללוות אותה בשריקה.

יעקב ברנר (1967)

זוכרים את גד מנהל הרפת? זה שלחש לפרות.  אי אפשר לשכוח את החליבה ביד (קיבלנו ידי ברזל) ואת קפיצות הראש לבור תחמיץ. נוסיף את ארוחת הרפתנים עם סיום חליבת הבוקר. עשר ביצים וקרעי עופות עם סלט-סלט בצד ולחם חם שזה עתה הגיע. לרפת תרומה עצומה להפיכתי וטרינר חיות משק .

אריה כספי  (1963)

אבל את רוב הזמן הקדשתי לרפת. הדמות החינוכית שהשפיעה על נעורי יותר מכל היה גד אילן, הרפתן שלא היו לו שום יומרות חינוכיות. הוא היה יקה ששרד את השואה והכריח אותנו להאזין למוזיקה קלאסית ברמקול הצרוד של הרפת. ב-4:00 בבוקר הוא היה מעיר אותנו לחליבת בוקר. היינו מזנקים למגפיים המסריחים וממהרים לחליבה. היו כאלה שהשתמטו ממשמרת-הבוקר, אני הייתי מכור לה. גד לא האמין בקידמה ובמכונות-החליבה. פרות רגישות היינו חולבים ביד. אחרוני הפרימיטיוויים בישראל. ועל-פי הקריטריונים של גד כל פרה שלישית הייתה רגישה. פיתחתי זרועות של פלדה באותם ימים. אחרי שנים הזדמן לי לעבוד  עם חבורת עבריינים. קניתי את ליבם בשני דברים: העובדה שהכרתי את"שץ" ושהכרעתי את כולם בהורדת ידיים.

אחרי החליבה היינו מצחצחים את הרפת כאילו מדובר בלובי של בית-מלון. גד היה מנצל את הזמן כדי לתחקר אותנו על חיי המין שלנו. קלינטון היה ודאי מקבל אצלו "הצטיינות יתרה". בתום המשמרת היינו פושטים על חדר-האוכל. לרפתנים היו שם זכויות-יתר. עם ארוחת-הבוקר שלנו אפשר היה להאכיל עיירה שלמה של הודים. לפעמים הייתי ממשיך למשמרת הבאה, יוצא לקצור אספסת בשדה ושב לבסוף לרפת על עגלה עמוסת אלומות, כן, כמו בשיר.

באחד הכנסים לפני שנים הלכתי לראות את הרפת. מצאתי מבנה ריק, מתפורר ומאובק וכדי-חלב חלודים שהיו זרוקים בפינה. מישהו ודאי החליט שהעסק לא כדאי כלכלית. חוויות נעורים הרי אי-אפשר לכלול במאזן. היום ודאי עומד במקומה מבנה חדשני ומועיל יותר.