אמיר שפירא

*****

אל גבעת החמרה, שתהיה  לימים "כפר הילדים והנוער מיסודה של ויצו (הדסה) בקנדה" הגענו הורי, רחל וירמיהו, אחותי עפרה ואנוכי, בתחילת חודש יולי 1947. גם כיום בגיל 62, חיים המראות, הקולות, הריחות – חוויות ראשית הנעורים וההתפעמות של המעבר מחיקו המוכר והבטוח של משפחתנו בכפר הנוער בן-שמן, אל אותה גבעה פראית - בכל עוצמתן ובהירותן. כולנו, חבורת הראשונים מנינו בסך הכל כעשרים, אולי פחות.
באותם ימים רחוקים, למרות שהיתה להווה נוכחות מרשימה במיוחד, לא היה לו, כביכול, מעמד משל עצמו וכל כולו כוון אל עתיד מוגדר הממשמש ובא: קליטת קבוצת הילדים הראשונה. יחד עם זאת, אנו הילדים של אז, נזכור בתודה ובחדווה את חסד ההווה כפי שהיה וכפי שנשאר בדמיוננו.

הדסים של יולי 1947 היתה כל כולה אחד-עשר מבנים, וביתו של יוסף השומר-הראשון ביניהם. בית זה שהיה כבר אז ישן ומתפורר בחלקו, כלל שני חדרי מגורים מצדו המערבי, רחבה חולית גדולה ובלתי מקורה במרכזו, וחלקו, לכוון הפרדס מזרחה, שימש מחסן ואורווה לסוסתו האצילה "פרחה".
בנו של יוסף, זאב, היה הילד (וחברי) הראשון בהדסים.

הבתים האחרים במנין האחד-עשר, היו ארבע הקבוצות (א'-ד'), בניין חדר האוכל, בנייני ה"אולם" וה"נגריה" לעתיד לבוא, וכמובן בית משפחתנו, שאליו עברנו כעבור שבועות אחדים.
בית קבוצה ד' ראוי היה לשני תארים: הבית הראשון והבית האחרון. הראשון – משום שהושלם והיה נכון לקליטת דיירים לפני כל האחרים; ואכן, לבד מיוסף השומר, כל חבורת ראשוני הדסים השתכנה בו, חדר ליד חדר. ואחרון – משום שבינו לבין "המערב הפרוע" לא היה ולא כלום. כל השטח ממנו ועד לבית חנון א', היה, לפחות בלילות, מחוץ לתחום.

בית חנון א', הראשון, הראשון בשורת בתיה של משפחה עשירה זו. אותה עת התגוררה בו משפחה של אריסים, שהיו מופקדים, ככל הנראה, על הטיפול בפרדסים ובשטחים המעובדים של האפנדי, ואשר השתרעו עד למחנה הצבאי "דורה" שבדרום נתניה.
מדי ערב היתה משפחת האריסים מדליקה מדורה על מרפסת הקומה השניה של ביתם, מה שהגביר את המסתורין והסקרנות. מכל מקום, הבית ודייריו שמשו עילה יוצאת-מן-הכלל לקיום האיסור המפורש עלינו הילדים, לממש את סקרנותנו הטבעית הפונה מערבה...

בדרום הרחוק, כבר עמדו אז בתיה הראשונים של שכונת התימנים, שנודעה לימים בשם "עין יעקב". שכונה זו היתה הישוב הקרוב אלינו ביותר, שורת בתים דלילה, מעין המשך מקוטע לבתיו הקיצוניים של כפר נטר, וגדר חלודה ופרוצה הפרידה בין השכונה לבין המורד הנושק לגבעת הדסים (גן הירק לעתיד). קשר ממשי כלשהו עדיין לא נקשר עם דיירי השכונה, ואולם קול שיחם ושירתם, המלווה תמיד בתיפוף נמרץ על "תופי" הפח, סביב המדורות בערבים, היו חלק קבוע מהווי חיינו, ונתנו גוון אנושי לקולות הלילה המיוחדים של אז.

"אטרקציה" מיוחדת במינה, שלא אתיר לעצמי לפסוח עליה בקליידוסקופ זה של זכרונות מימי יולי-אוגוסט הראשונים, היתה דמותו הססגונית של קארול... קארול היה "כובש השממה" האותנטי הראשון בהדסים. הוא היה מצוייד בסוס בלגי בצבע הדבש, קצר רגליים ורחב גרם, שרירי ובעל-כח שלא נודע לאף סוס אחר במקומותינו, ובארגז ברזל רחב ופתוח, בעל ארבע דפנות וידית היפוך. במשך כל שעות היום, קארול (וסוסו) נועץ, גורר והופך באדמת החמרה הבתולית, ומעבירה בין הבתים הנבנים, ממקום פלוני למקום אלמוני, על פי תכנית שנפלאה אז מבינתי.

...נתן פיש היה דמות ציורית נוספת, שחלק נכבד לה ביצירת אווירת המסתורין המיוחדת של ערבי הקיץ הארוכים: אב-טיפוס של שומר ותיק, בשנות הששים המאוחרות לחייו, שנשא באמתחתו אין ספור סיפורי אגדות על הווי השמירה העברית בשרון. הוא היה מגיע אלינו ערב-ערב מביתו בכפר נטר, מצויד ברובה צייד דו-קני מעוטר פיתוחי כסף עתיקים, מבשל קפה טורקי חריף כמיטב הטכס והמסורת, והיה מרתק אותנו בסיפוריו שהיו שזורים בביטויים ובפתגמים בערבית צחה, עד לשעות הקטנות של הלילה.

חמישים ואחת השנים המפרידות ביני לבין הימים הטובים והיפים ההם, וודאי סייעו להשכיח חלק משמותיהם של חבורת ראשוני הדסים, דיירי קבוצה ד', שבלעדיהם לא היתה הדסים כפי שהיתה באמת, וכפי שאוהב לזכור אותה עד יומי האחרון.

קטעים מתוך חוברת היובל עמודים 9 - 11