הדסים בשנים 47-48 מאת נחמה (ישראלי) רייך

 שנה ראשונה 1948-1947 

הגעתי להדסים בספטמבר 1947 עם הקמתה.

בכפר היו ארבעה בתי מגורים לילדים ,חדר-אוכל, בית למנהלי הכפר רחל וירמיהו ובית ישן לשומר הכפר. בתים עם גגות  רעפים אדומים מוקפים בדשאים ובעצים צעירים. הכפר היה מטופח להפליא חלקת אלוהים קטנה. גם אנחנו קיבלנו חינוך טוב מסלי החצרן ושמרנו על נקיון הדשאים.
בכל בית  היו שני אגפים: לבנים ולבנות וכיתת לימוד בקומה התחתונה של הבית ומרפסת מרוצפת באבנים. לכל בית היתה צמודה דירה למדריך ומשפחתו. בשלושה בתים התגוררו החניכים לפי קבוצות גיל ובבית הרביעי גרו המדריכים והעובדים.

הכפר הוקם ע"י ויצו קנדה למען ילדים ניצולי שואה ולילדים ישראלים שיתייתמו מהורים. על קירות הבתים היו שלטים עם שמות התורמים. מדי פעם היה מגיע אוטובוס של תיירים ותורמים, לביקור. הבית הראשון של הילדים הצעירים ביותר עמד מוכן לתצוגה מוקפדת ולכן הצעירים לא יכלו להכנס לחדריהם  ולהתרווח בהם עד לתום  הביקורים.  המבקרות היו לבושות בבגדים וכובעים צבעונים מהודרים ומשונים. הם היו מצמידים את פניהם לשמשת הכיתה  בזמן השעור .ואנחנו היינו פורצים בצחוק למראה התלבושות המוזרות.

הימים היו טרם הקמת המדינה.אדמת הדסים נקנתה מערבי בשם חנון שאדמותיו השתרעו מנתניה עד רעננה. הוא מכר מאדמותיו לישוב היהודי ועל אדמות אלה נבנו ישובים עבריים. בשל כך נרדף ע"י המופתי . הוא שכן עם משפחתו ואריסיו בצמוד לכפר בשלושה מבנים בלב פרדסים ובוסתן. לאחר הכרזה על חלוקת המדינה באו"ם, באחד הבקרים נגלתה לעיננו, בדרך הצמודה לכפר, שיירה ארוכה של אנשים, נשים וטף עם חמורים וגמלים הצועדים מזרחה. הם ברחו ונטשו את אדמותיו של  חנון, מהפחד מפני היהודים ופנו לטול כרם. לבית השומר של חנון שהתפנה והיה צמוד לכפר נכנסה לגור משפחת מדריכים שהיו יוצאי הפלמח.אלה ושלמה פוגל.

סדר היום שלנו היה עמוס. לימודים עד הצהרים .שלוש שעות עבודה אחרי הצהרים, בקטיף פרי הדר בפרדס .פעולה קבוצתית בשעות הערב והשכבה.
בחדרים גרנו חמישה ילדים בחדר .ארבע מיטות ומיטה תחתית שנפרשה לשינה. לאחר  כבוי האורות החלו שיחות ביננו. לא פעם הילדים ניצולי השואה היו משתפים אותנו בארועים מחייהם בתקופת השואה. היו ילדים שהסתירו פרוסות לחם מתחת למזרון ועם כיבוי האורות היו מכרסמים את הלחם.

לאחר הכרזת המדינה ,נפתחו שערי מחנות המגורשים בקפריסין וקבוצת ילדים הגיעה לכפר משם. זכור לי, שהרבה ילדים היו נגועים בכינים ונדבקנו לא מעט מהם. היה עיסוק במחזורים בניקוי השיער של כולנו . קראנו לזה ניקוי "השיירות לירושלים" בגלל שפע ביצי הכינים שהזכירו את מכוניות השיירות. הילדים הללו ידעו עברית מפני שלמדו את השפה במחנה העצורים בקפריסין. הם השתלבו יפה בתוכנו.

אחת לחודש הייתה שבת נסיעות למשפחה. בחזרה לכפר היינו נאספים בתחנה המרכזית ואוטובוס מיוחד החזירנו  להדסים.
היו ילדים ניצולי שואה שלא היה להם לאן לנסוע ,כי משפחתם נספתה ונשארו בכפר. בחגים ארגנו להם משפחות מארחות.
היו אלה ימי מלחמת העצמאות שקרבות התחוללו בכל מקום מסביבנו. אנחנו היינו שמורים ומוגנים על ידי צוות מחנכים מופלא חם ומסור. בגמר ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות הייתי בחופשה בבית. אני זוכרת את המטוסים המצרים שצללו והפציצו את תל אביב וגם ליד ביתנו נפלה פצצה. חזרנו  בהקדם מהחופשה להדסים ,כי היינו מוגנים שם יותר.

בארץ הייתה תקופת הצנע במזון והטבחיות עשו כמיטב יכולתם שהאוכל יהיה טעים לחיכנו .לקציצות הדג היו מוסיפים צבע מאכל אדום ושום לרב כדי שיראו כקציצות בשר.

בערבי שישי הייתה קבלת שבת נפרשו מפות לבנות בחדר האוכל  ואברהם דאוס המורה הראשון למוסיקה ניגן בפסנתר ושרנו איתו בשמחה שירי שבת. לאחר מכן הוגשה ארוחה חגיגית חמה.

נובמבר 2024 - נחמה רייך (ישראלי)