רחל וינר (רוזין)

הסיפור שלי לא קשור לעלייה לארץ, או לעליית הנוער. 

הורי הגיעו לארץ באמצע שנות השלושים... לפני המלחמה. גדלתי בבית נורמטיבי בחיפה עם שני הורים ואח.

כשהייתי בת 11 התהפך עלי העולם: אמי נסעה לחתונה בתל אביב עם עוד בני משפחה. הם היו 6 ברכב. בדרך חזרה, באמצע הלילה, קרתה תאונה... וכולם נהרגו: שני דודים, שתי דודות, בן דוד ואמא שלי. הייתי בהלם.

תוך כמה שבועות מצאתי את עצמי בפנימייה... בהדסים. 

לא יכולתי לקבל את העובדות: הייתי הולכת לכיוון היציאה מהכפר ומדמיינת את 

הרכב שבו נסעו... כולם חוזרים... ואומרים לי- די...סתם.... בואי הביתה... זה לא אמיתי. אבל  - הם לא באו.

הכאב והפצע היו קשים.

בחשבון  לאחור, אם היו בהדסים יועצים, פסיכולוגים... אנשים שאפשר היה לדבר איתם על האסון שקרה, כנראה היה קל יותר לעבד את האירוע. לא היו כאלה.

אחרי 9 שנים בהדסים (כולל סמינר), נישאתי, נולדו לנו 4 ילדים... 7 נכדים... והם מקור האושר שלי.

עסקתי בהוראה עם ילדים, עם מבוגרים עולים חדשים, וכן בצורפות.

 (פברואר 2024)