חיים קינן

השיר על הכפר:  חיים קינן 

כשהכל מסביב מאותת,

שהבית שלי מתמוטט,

אני שב לימים רחוקים

שתמיד נשארים ירוקים.

אל הכפר, שנגמר בתיכון

והיה בשבילי המקום הנכון,

שממנו אני עוד רואה רווחים

עד היום, כמו חשבון – חיסכון.

הבית שלי הרחק מביתי,

עם חולות ועם קודש כמעט פיוטי.

לא הרגשתי אז איך הוא צובע אותי,

כי הייתי עוד קצת ילדותי.

גם כורכר, גם אבק, פרדסים,

הרבה דשא, עצים – הדסים.

ושקיעות ארגמן שראיתי רק שם

(והייתי בכל העולם).

נגרייה, חדר אוכל, נפרד,

מזכירות, דואר נע, שק נעול במיוחד.

מגדל מים בודד וטיפה מגושם

שכבשתי אותו, כי הוא שם

הבית שלי....

לפעמים, בימים בהירים,

על הדשא או בחדרים –

לו רצית, יכולת לראות ילדים

מאבדים ומוצאים ידידים.

בשישי – ריקודים באולם,

מרכלים – מי פחות, מי הכי מכולם,

בשבת – סרט זר עם תרגום מפגר,

ובכל חג יש קסם אחר.

הבית שלי....

זמרים, כוכבים חשובים,

עסקנים, שחקנים, נציבים...

עם כולם פעם צדנו עופות מהלול

בשביל קומזיץ בחודש אלול.

והיום, כשאני משוטט

ומרגיש כמו זר בעולם מתמוטט,

לפעמים כל כך בא לי לחזור אל הכפר,

ועכשיו זה כבר קצת מאוחר.

הבית שלי...