ערן נאורי

*****

. 

הגעתי להדסים "חבול ומוכה" לאחר פציעת ראש קשה, שעברתי בעקבות יריית אקדח בראשי, שחטפתי בבית בן כיתתי בשנה שקדמה לבואי להדסים, ובעקבותה איבדתי את עיני הימנית, את חוש הריח ונראתי "מחריד". היה עליי לחזור שוב על כיתה ט' שקודמתה עברה עבורי בעיקר בבתי חולים.

הדסים קיבלה אותי והכילה אותי על אף קשיים אינסופיים שאפפו אותי.

הדסים הייתה עבורי גלגל הצלה. בזכות הצוות המכיל והמבין, יכולתי, אחרי קשיים תהומיים, לחזור לספסל הלימודים, להשלים בגרויות וגם תואר בחשמל בהמשך (כשללא הדסים לא יכול היה להיות לי שום סיכוי).

ראשון מאנשי הצוות היה צביקה לוי – מנהל הכפר "האגדי" שקלט אותי, "כנגד כל הסיכויים", האמין בי ואפשר לי לחזור לתלם, גם שנראיתי כ"מקרה אבוד".

גם מירי אליו – אם הבית המופלאה, שנתנה את נשמתה לטובת החניכים. היא קיבלה על עצמה את האחריות לכך שאקבל את התרופות (שנאלצתי לקחת בעקבות הפציעה). היא הייתה "רודפת" אחרי לכל מקום עם התרופות, גם עד הפרדס. בלעדי מירי, אולי לא הייתי נשאר בחיים.

גם שמוליק רובין וסאלי גלבוע – המדריכים, ענת ברדע – האם בית, ודני לוין – מרכז השכבה עשו עבודה נפלאה בחמלה ובאהבה רבה.

לגביי מורים – הייתה מחנכת הכתה מירה רביב, שגם הייתה המורה לתנ"ך.
אהובה גלאון – המורה לספרות ומירה גלבפיש – המורה לגיאוגרפיה, שהעבירו שיעורים בצורה מעניינת ומרתקת ביותר. גם מוטי הרשקוביץ –המורה לפיזיקה (בשנתי הראשונה בהדסים), זכור לטוב.

מרץ 2025