שפרה נאמן (שגיא)

העיקר בחוויה של הדסים היתה החברותא. היינו קבוצה קטנה של חברות וחברים שחיו יחד, מעין תחליף למשפחה. שילבנו אצבעות וסייענו זה לזו לגדול. צמחנו יחד - גם רגשית וגם אינטלקטואלית -ונשארנו מחוברים זה לזו גם שנים אחר כך . "ילדים בסדר גמור" כתבה על הדור שלנו חברתי פרופ חנה יבלונקה. נראה לי שכך היינו, למרות המצוקות והקשיים שהביאו כל אחד ואחת מאיתנו להדסים.

מעבר לחברותא הזו היו המורים והמורות. הם היו עבורנו מעין מעטפת, כזו שאיננה הדוקה מדי אך גם איננה רופפת. מהיכן ידעו המורים שלנו את המינון הנכון אינני יודעת. אולי משום שהקשיבו לנו ואולי בגלל העבר שלהם. לחלקם היו מספרים חקוקים על ידם. ידענו כמובן את המשמעות של מספרים אלו,אבל  הם לא שיתפו אותנו בחוויות מהעבר ואנחנו לא שאלנו.   רובם חיו בפנימיה עם משפחתם והיו חשופים לנו באותה מידה שאנחנו נחשפנו להם.

זכור לי במיוחד המורה לאנגלית אוטו קראוס.אוטו  היה צייר מחונן. כל משפט שלימד אותנו באנגלית הוא צייר על הלוח. גם היום, 60 שנה מאוחר יותר, אני זוכרת את הציור על הלוח לפרזנט פרפקט:     While I was sleeping, somebody opened the window

והיה המחנך שלנו זאב ,שהיה בעל צליעה קשה, כנראה מ"שם." זאב היה המורה לספרות בשפה שעדיין לא היתה שגורה על לשונו, אך הצליח להעביר לנו את האהבה אליה ואל התאטרון העברי. יחד עם זאב נסענו לחזות ב"פונדק הרוחות" בקאמרי ושם התאהבתי בחוויה של ישיבה באולם החשוך וההתרגשות מפתיחת המסך.

ושלום דותן, המורה לתנ"ך, שסיפרו לנו עליו שנהג להתבודד בפרדסים שעל יד הדסים ולנגן בכנור. הוא הירבה לדבר איתנו על ערכים. היום זה נראה כל כך מיושן "מותר שיהיה פריגידר, אבל תיזהרו מהתמכרות לפריגידריזם." וליד הר הגעש של שלום, היתה אתנו אשתו חווה, השקטה והצנומה. חוה היתה המורה הנפלאה למתמטיקה שהבטחתי לה כי אמשיך ללמוד בכוון הריאלי (ולא קיימתי...).

ובמיוחד אהבתי את אגסי, שלא גר בהדסים  והיה בא ללמד אותנו גאוגרפיה עם מכונית גדולה ושחורה.הוא הגיע אחת לשבוע לשעור ארוך של   3-4 שעות. לשעור הראשון שלו הוא איחר להגיע והקדיש את השעור כולו להסביר לנו מדוע הוא איננו אשם בתאונה שקרתה בדרך ושבגללה איחר. ההסבר כלל כמובן גם שרטוטים מפורטים על הלוח של הכביש, מפת האזור  וכל מה שרלבנטי ללמודי גאוגרפיה. חכינו לו כל שבוע לאותן 3 שעות מצחיקות ומרתקות. הדבר הראשון שהיה נוהג לעשות כשהגיע היה לקרא לי (כדי שאפסיק לפטפט או אוריד את הרגליים מהשולחן (לתת לי כמה מטבעות כדי שאלך לקנות לכולם ממתקים במכולת "יש לנו 3 שעות קשות של למודים. אתם צריכים מזון..."

המורים כולם הלכו לעולמם. אבל הזכרונות חיים איתנו.  כמורה  לסטודנטים.ות כיום ,גם אני -כמו אגסי -שמחה שהם אוכלים....

 (אוגוסט 2024)