דב קדמון

                                                                   *****

הגעתי להדסים בתחילת שנת הלימודים 1962  מתיכון בטבריה. הורי החליטו להעביר אותי להדסים עקב 'משבר' חברתי שעברתי מחוסר מעורבות חברתית עם תלמידי טבריה המקומיים, לאחר שצירפו אותי לכיתה ט' עם בני המושבים באזור טבריה. (בהחלט ללא קשר לבעיות משפחתיות כמו גירושין, מוות במשפחה או כל משבר משפחתי אחר. הורי רצו פשוט למקם אותי בפנימייה הטובה בארץ באותם הימים, על פי ניסיונם מהונגריה והתייעצויות שעשו). 

הייתי תלמיד מאוד מופנם שהתבלט במהלך השנה בהצטיינות בשחייה ובציור. המורים שהשפיעו עלי במהלך שנות הלימודים היו טומי שחם, אוטו קראוס ואפרים גת. כל אחד בתחומו. רק הרבה שנים לאחר סיום לימודי בפנימייה, אחרי שירות כטייס לוחם בחיל האוויר, ושנות עיסוק ובעלות על חברת עיצוב תערוכות, פרשתי  מכל עסקיי בגיל 57 ומאז עיסוקי הבלעדי הוא בעשייה אמנותית-ציור.

בהיותי דור שני לשואה, ובמהלך השנים האלה, שכללו שנתיים של מחקרים בנושא, הגעתי באופן מפתיע לשלושת המורים בהדסים שהשפיעו עלי במהלך הלימודים,  המשותף בין שלושתם היה שהיו שורדי שואה. במהלך שנות הלימודים בהדסים, לא ידענו דבר על עברם הלא רחוק . 

הצלחתי ליצור קשר עם טומי שחם לפני תצוגת תערוכה שלי בשנת 2008 בנושא השואה  במוזיאון ברמת גן. פגשתי אותו מספר פעמים ואז הוא סיפר לי על אוטו  קראוס ואפרים גת. להפתעתי, במהלך שנות המחקר שלי נתקלתי בספר  'בית חרושת למוות'  שכתב אוטו קראוס בשנת 1947, וצילום שלו במחנה אושוויץ-בירקנאו והוא בהחלט עזר לי במספר קושיות לא פתורות שעלו במהלך המחקר והעשייה האמנותית.  לצערי נודע לי מטומי שאוטו נפטר לפני כן, ואת אפרים ניסיתי למצוא אך לא צלחתי.

לסיכום, שלושת המורים האלה השפיעו עלי, כל אחד בתחומו, והחיבור איתם לאחר הרבה  שנים, הביא אותי עד הלום. חבל אחד גדול הוא שהתלמידים שלהם - אנחנו, לא שמענו מהם מאומה על נושא השואה ובאמת עצוב לי שזה התגלה לי רק בעשרים השנים האחרונות.                                  

                                                            (יולי 2024)