תרומה

פרשת תְּרוּמָה

פרק כ"ה

שמות כה א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.... ח וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

הפרשה, העוסקת בבניין המשכן, נקראת, על שם הפסוק הראשון שלה, פרשת 'תרומה'. ואני מעביר בדמיוני את ההקשרים האסוציאטיביים הראשונים שיש לי מהמילה הזאת – 'תרומה'. בגן הילדים הורו לנו להביא ביום ששי תרומה לקרן-קיימת. מהורינו קיבלנו מטבע – אולי גרוש, מי זוכר? – והבאנו לגן, ושם, כחלק מטקס קבלת-השבת, תרמנו, כלומר שלשלנו אל הקופסה הכחולה, את תרומתנו לבניין-הארץ. כך לומדים באופן מעשי לקיים מצוות. אכן, גם ילדים קטנים יכולים ללמוד ליהנות מנתינה. ילדה קטנה בת שלוש, בתם של חברתנו, שימחה אותנו ואת עצמה בעת ביקורנו בביתה, והכינה עבורנו מתנות מעשה ידיה. התרומה שאנו תורמים, כדבריו של חברי דובי אביגור, אכן מרוממת אתנו.

עולמנו מתנהל על פי רוב בערוצים אחרים מאד. המגמה החומרית-חומרנית משתלטת על עולמנו הרגשי ומכוונת אותנו לפעולות של מכירה וקנייה, אגירה וחיסכון. אנו קונים חפצים מתוך תקווה שהם יעניקו לנו אושר ורווחה. אנו חוסכים ומבטחים לעת-צרה. ההנאה מחפץ חדש שקנינו היא, על פי רוב, קצרת-טווח מאד, ועד מהרה אנו לומדים לדעת כי אנו חסרים משהו נוסף, שבלעדיו חיינו אינם חיים... ואחרי כל חגורות הביטחון החומריות שאנו מקיפים את עצמנו עדיין מתקיים 'מרבה נכסים מרבה דאגה'.

ערוץ הנתינה תמיד פתוח בפנינו, גם אם אין לנו הרבה נכסים. השפה העברית עשירה במילים ובדימויים מערוץ זה. התרומה קשורה בהתרוממות רוח, ומי שמרבה בתרומה – חומרית, אך גם רוחנית ורגשית – הוא בעל מידות תרומיות. תחת הכותרת 'תרומה לחברה' נמצא עולם שלם של מעשים טובים, שהחברה, הנתרמת מהם, מעריכה מאד. תרומה לנזקק נקראת נדבה, והנותן בנדיבות נקרא נדיב. ישנם 'נדיבים ידועים', אלה בעלי הממון המפרנסים בכספם מפעלים חברתיים ותרבותיים; אך הנדיבות אינה תכונה הניתנת למימוש רק אם עשיר אתה. עיקר העניין הוא נתינה, או הענקה. יש לך משלך, ואתה מחלק אותו עם מישהו אחר, או נותן אותו למישהו אחר. מכאן המתנות, המשמחות אותנו לא רק בשל ערכן החומרי, אלא לא פחות בשל תשומת הלב, החיבה והרצון הטוב המוענקים לנו. נזכור גם את מצוות המתן-בסתר, המקיימת בשלמות את התנאי שהמקבל ממך אינו חייב לך דבר.

מה משמח אותנו כשאנו נותנים, נתינה ללא כל עסקה של קבלת גמול? האם עצם הידיעה ששפר מזלנו ויש לנו יותר מלזולת? האם תחושת הקירבה לזולת, המתעצמת כשאנו משמחים אותו? האם הביטחון המתחזק בנו, כשאנו חשים שגם אחרי שמסרנו משהו משלנו, אין אנו חסרים דבר? רמז קטן נמצא בפסוק 'ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם' – יש בנתינה משהו קדוש, והוא נשאר בתוכנו לאחר שהענקנו משלנו לזולתנו.

***********

וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ, אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת...

- משה, אתה שומע?

- כן, אשמע ואעשה!

- משה, הפעם אני רוצה שבסך הכל תעביר הנחיות לבני ישראל.

- מה שתגיד...

- שייקחו לי תרומה...

- מה זה תרומה?

- תרומה זה משהו שהאדם נותן מרצונו החופשי, או כמו שאומרים אצלנו: אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ.

- אז זאת הוראה או הצעה לפעולה, אלוהים?

- אני מצפה שכולם יתנדבו!

- כשאני שומע 'וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ, אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ', אני מבין את זה קצת אחרת. כל איש יחליט עם לבו אם להתנדב, מה לתרום וכמה לתרום. לא ככה?

- ממש לא! יש לי אפילו תמונה ברורה של מה שאני רוצה לקבל מהם!

- אתה יכול לפרט?

- בהחלט: זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים, שֶׁמֶן לַמָּאֹר, בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים, אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן.

- ואת כל זה אתה רוצה לקבל? אז איפה ההתנדבות פה?

- פה אתה, משה, נכנס לתמונה. התפקיד שלך הוא לשכנע אותם, שהם עושים זאת מרצונם הטוב.

- ואיך אצליח לשכנע אותם אחרי כל האיומים שלך (הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו, וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ! אַל תַּמֵּר בּוֹ, כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם, כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ)? באיומים לא מחנכים!

- מה נהיית לי פסיכולוג, משה?! איומים זה הדבר היחיד שמשפיע עליהם! וחוץ מזה, אם הם יאמינו שהם מרימים תרומה למשכן מרצונם הטוב, הם ירגישו הרבה יותר טוב עם עצמם...

עמנואל בן יוסף

למה בכלל לעשות מקדש? למה לברוח ממדבריות העוקץ אל יערות הדבש, אל טבעות זהב ועצי שיטים עומדים, אל התרגשות נאצלת של פרויקטים מיוחדים? כל כך טוב היה לנו שם במדבר? הרי רצחו ("לא תרצח") וגנבו ("לא תגנוב") ונאפו והעידו עדות שקר והטו משפט יתום ואלמנה ועשקו גרים ודרסו ממזרים, רדפו כבוד ורמסו כבוד. ובתוך כל המהומה הזו, הקוראת, באמת, לתיקון ולתרומה, מה שצריך להתעסק בו זה הקמת מבנה מפואר לנציב העליון? האין זו מניפולציה קלושה, החלטה נחושה להסיט את רצונם הטוב של האזרחים מן היעד הריאלי, של תיקון חברתי, אל מין הוקוס פוקוס ויראלי של ארמון רב תפארת?

הבה נאמר זאת אחרת. בספרו של הלדור לקסנס, "תחנת האטום", המתורגם זה מכבר על ידי ג. אריוך, הלוא היא ג'נטילה ברוידא, אני קורא בערך פעם בשנתיים, ומדי כמה עמודים נעתקת נשימתי למקרא דברים כל כך פשוטים: "כל הילדים הם קניינה של החברה", אומרת אוגלה, גיבורת הרומן, המגדלת ילדתה ללא אב, "אבל ברור שצריך יהיה לשנות את החברה כדי לאלצה לנהוג בילדיה כראוי." איך משנים חברה? מה אנחנו יכולים ללמוד על כך מן התורה? הנה זאת היא מלמדת: אחרי שנתן חוק לישראל, אחרי פרשות "יתרו" ו"משפטים", במקום להתעקש איתנו על פרטי פרטים של קיום חוקותיו ומצוותיו, במקום לעודד אותנו לתת יום יום פרצוף אנושי לקדושתו האינסופית, במקום לשקוד על חינוכנו כמורה פרטי, מסיח האל את דעתנו מן העיקר החברתי ויוצא בקריאה נרגשת לאיסוף תרומות עבור המועצה הדתית.

מה יועיל משכן לקדושה? מה יוסיפו זרי זהב, כרובי זהב ומזבחות זהב בביתו של מלך, כל עוד רובצים בניו בבוץ ובביב? "טוב פת חרבה ושלוה בה", מסכם ספר משלי את דעתי, "מבית מלא זבחי ריב".

בארי צימרמן

שמות כה לא וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ. לב וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי. לג שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן-הַמְּנֹרָה. לד וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ. לה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת-שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן-הַמְּנֹרָה. לו כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר. לז וְעָשִׂיתָ אֶת-נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת-נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל-עֵבֶר פָּנֶיהָ. לח וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר. לט כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה. מ וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר.

מנורת המקדש מובלת בתהלוכת הנצחון על שער טיטוס ברומא

כָּל שִׁבְעַת קְנֵי הַמְּנוֹרָה הַמְּרַמְּזִים עַל שֶׁבַע חָכְמוֹת, שְׁלֹשָׁה מִצַּד זֶה וּשְׁלֹשָׁה מִצַּד שֵׁנִי, פָּנוּ אֶל הַנֵּר הָאֶמְצָעִי, שֶׁזּוֹ הָעֵדוּת לַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה. (שיחות הרב קוק)

" מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה " - נִתְקַשָּׁה מֹשֶׁה בְּמַעֲשֶׂה הַמְּנוֹרָה יוֹתֵר מִכָּל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן. נִתְקַשָּׁה בְּצוּרָתָהּ, וְנִתְקַשָּׁה בַּעֲשִׂיָּתָהּ, כֵּיצָד? בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה, הָיָה הקב"ה מַרְאֶה לוֹ בַּהַר הֵיאָךְ יַעֲשֶׂה אֶת הַמִּשְׁכָּן, כֵּיוָן שֶׁהֶרְאָה לוֹ מַעֲשֶׂה הַמְּנוֹרָה, נִתְקַשָּׁה בּוֹ מֹשֶׁה. אָמַר לוֹ הקב"ה: הֲרֵי אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ. מֶה עָשָׂה הקב"ה? הֶרְאָה לוֹ אֵשׁ לְבָנָה, אֵשׁ אֲדֻמָּה, אֵשׁ שְׁחוֹרָה, אֵשׁ יְרֻקָּה וְעָשָׂה מֵהֶן אֶת הַמְּנוֹרָה, גְּבִיעֶיהָ, כַּפְתּוֹרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ וְשֵׁשֶת הַקָּנִים, וְאָמַר לוֹ "זֶה מַעֲשֶׂה הַמְּנוֹרָה" - מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הקב"ה בְּאֶצְבָּעוֹ". (מדרש תנחומא הקדום)

המנורה והגביע מבית-הכנסת העתיק בעין-גדי

תעלומה ברומא - מסע בעקבות מנורת המקדש

הוא אשר נאמר בשיר השירים (ג ט-י): "אַפִּרְיוֹן עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף, רפידתו זהב מֶרְכָּבוֹ ארגמן, תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים". חכמי המדרש הֵחילו פסוקים אלו גם על הקמת המשכן. המשכן הוא ה'אפריון', ו'המלך שלמה' הוא הקב"ה - 'המלך שהשלום שלו' (שיר השירים רבה, ג, ט-י, א). אם תשאל, לשם מה נדרש כל היופי החיצוני של זהב, כסף וארגמן במשכן, הנה התשובה: "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים". בתוככי המשכן, כליו ומבנהו מוסתרת וחבויה "אהבה", היא אהבת ה', שבאה לידי ביטוי במתן התרומות לו "מבנות ירושלים", היא כנסת ישראל. (על פי בעז שפיגל, אונ' בר-אילן)

וְאֶת-הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי (שמות כ"ו א')

בברייתא דמלאכת המשכן, שנדפסה לראשונה בצפת לפני כארבע מאות שנה, נאמר: "שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני - הרי ארבע מינין יחד בכל חוט וחוט א' של פשתים וג' של צמר וכל חוט וחוט כפול ו' הרי ד' מינין כשהן שזורין יחד כ"ד כפלים לחוט (ברייתא דמלאכת המשכן)

בין אם הבינונו במדויק את החישובים, ובין אם לאו – מדובר ביריעות שנארגו מחוט עבה, השזור מחוטים רבים ומחומרים שונים. מאין השיגו בני ישראל את התכלת והארגמן, צבעים שהופקו מחלזונות מיוחדים, רק אלוהים יודע. גם הכנימה ממנה ניתן להפיק את השני אינה מצויה במדבר סיני. אפשר להניח כי פרטים אלה נשאבו מתוך הידע שהצטבר כבר בארץ ישראל, עת הכינו אריגים צבעוניים אלה עבור המקדש ועבור עשירי הארץ.

מחקר ארוך שנים סייע בגיבוש השערה מרתקת לגבי השש, שהוא אריג ולא צבע. אני מצטט קטע ממאמרו של ד"ר זהר עמר מבר-אילן: " עיון מדוקדק מראה שהיו עוד פרשנים, כמו למשל הבלשן יהודה אבן קריש, רבנו נתן אב הישיבה ותנחום הירושלמי, שהסבירו כמו ר' סעדיה גאון, שבוץ או שש הוא מה שנקרא בערבית בשם "עשֻׁר". אבן עזרא בפירושו למילה "שש" (שמ' כה:ד) ביאר: "הוא הבד מין ממיני הפשתים נמצא במצרים לבדו רק הוא לבן ואינו צבוע". ובהמשך הוסיף "והגאון (רס"ג) תרגמו בלשון ערבי עושֻׁר וידוע הוא עד היום".

ומהו העושור? כך נקרא עד היום תפוח-סדום, הקרוי גם פתילת-המדבר. בתוך התפוחים, הריקים מכל חומר אכיל, מצויים הזרעים, ואליהם צמודים סיבי משי שקופים ועדינים עד מאד, המשמשים לזרעים מעין מצנחים, באמצעותם הם עפים ברוח הקלה לנבוט במקום חדש.

קיימות עדויות מתקופות היסטוריות שונות על שימוש מתוחכם לאריגת בדים עדינים כמשי מאותם סיבים קצרים של תפוח-סדום. וכמו השיטה, ששימשה לבניית המשכן, גם תפוח-סדום מצוי במדבר, ואם היה להם לבני ישראל אמן כה מיומן כבצלאל, אולי היתה להם גם אורגת מופלאה, שידעה, כמו טוני פרידמן מניר עציון, לארוג את חוטי השש המעודנים כל כך, ולשלבם בחוט העבה ששימש לאריגת יריעות המשכן.

לא נוכל לשחזר במלואה את נוסחת חוט האריגה ששימש ליצירת יריעות המשכן, אך הנה – משכנו מן המרעה חוט דק אחד, מופלא בתכונותיו, קל ושקוף עד מאד, שאת חומר הגלם שלו יכולים אנו למצוא עד היום בנאות-המדבר של מדבר יהודה ובקעת ים המלח.

****************

וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים.

רשימת החומרים, הנדרשים לבניית המשכן על כל חלקיו, כוללת חומרים לא מעטים, שאינם זמינים במדבר. משתי האפשרויות להסביר את הדבר – האפשרות שבני ישראל לקחו איתם ממצרים, בנוסף לתכשיטים ולזהב שחילצו מידי המצרים, גם מגוון גדול של חומרים, שהממלכה העשירה הזאת יכולה היתה לרכז אצלה, והאפשרות שמדובר ברשימה אגדית, שאינה מתבססת על מציאות – אני מעדיף את האפשרות השניה. כמו שהתנ"ך מספר, המשכן הוצב בירושלים של דוד המלך, ושרת שם עד שנבנה המקדש על ידי שלמה. קיימת האפשרות שירושלים של ימי דוד יכולה היתה כבר להמשיך ולפאר את המשכן באמצעות חומרים שהגיעו אליה ממרחקים, בעוד שאם היה בכלל משכן בתקופת נדודי בני ישראל במדבר, הרי שהוא היה פשוט הרבה יותר.

פריט אחד ברשימה, בנוסף לשש, עליו כבר דיברנו, יכול להיות מדברי אסלי, וזה עץ השיטה. עצי שיטה ממינים שונים גדלים יפה בתנאי המדבר, ולא קשה להניח, כי אלה היו זמינים להם לבני ישראל, בנדודיהם במדבר.

האם עצי שיטה יכולים לספק לוחות קרשים במידות הגדולות המפורטות כאן?

עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ, וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד.

הבוטנאים מצביעים על שני מיני שיטה, המתאימים לדרישות אלה – השיטה המלבינה ושיטת היאור, זו הקרויה בערבית מצרית 'סנט'. השיטה המלבינה היא השיטה האפריקאית הגדולה ביותר, וגובהה מגיע ל – 30 מ'. הגזע בדרך כלל יחיד וקוטרו עד 2 מ' ואף 6 מ'. א. אהרונסון דיווח על עץ שיטה מלבינה שגדלה ליד יבנה שהקיפו הגיע ל – 8 מ'. העצה בהירה וקלה. תכונה זו חשובה כאשר מדובר בקורות שֶׁיֵּשׁ לשאתן על פני מרחקים גדולים. חוקר צמחי התנ"ך פרופ' יהודה פליקס העלה השערה, שהתואר "שיטים עומדים" ניתן בשל העובדה שלא ניתן לעבד את העֵצָה אם עבר זמן ממושך מאז הכריתה, כיוון שהעצה מתייבשת ומתקשה, ויש לעבד את העצים בעודם "עומדים", כאשר העצה רכה וטריה כמו בזמן שעמדו במקום גידולם הטבעי.

עמנואל בן יוסף

פרק כ"ז

כל עוד הנר דולק – אפשר לתקן

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר - לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

נר התמיד - תפקידו הראשוני הוא הדלקת הנרות האחרים, נרות המנורה. יש שסברו שהיה זה הנר המערבי שבמנורה עצמה. תפקידו של נר התמיד היה, לכאורה, תפקיד טכני, כמו השמש של החנוכיה; אך כדי שיוכל לשמש את המשרתים בקודש בכל עת, יש לשמור עליו, שידלוק תמיד, כל העת. דרישה זו ממקדת תשומת לב מיוחדת באותו נר אחד פשוט. מישהו צריך להיות שם בסביבה כדי להשגיח שלא יכבה נר התמיד. כמובן, ידעו כוהנינו מה לעשות אם הנר בכל זאת כבה – יש לקחת אש מהמזבח, ולשוב ולהדליק את הנר, אך עצם הדרישה שהנר יהיה דולק בכל עת מקנה לו חשיבות מעבר לתפקידו הטכני.

מה מסמל הנר הדולק תמיד? אולי את הקודש, הקיים תמיד; אולי את האל, הנוכח תמיד; ואולי את האפשרות לתקן את העולם או את מעשינו בכל עת, כפי שענה הסנדלר לרבי ישראל סלנטר, אשר שאלו באישון לילה: מדוע אתה ממשיך לעבוד? הנר שלך הולך ומתקצר... והסנדלר ענה לו: כל עוד הנר דולק – אפשר לתקן.

בספר משלי נאמר: "נֵר יְהוָה נִשְׁמַת אָדָם ", משמע נר התמיד מסמל את נשמתו של האדם, שהיא חיה ונושמת במשך כל רגע ורגע מחייו של אדם.

נר חיינו דולק כל עוד נשמה באפנו. כל רגע בחיינו הוא הזדמנות חדשה. כל רגע מאפשר לנו לאזור עוז, להחליט החלטה ולהדליק אור חדש בסביבתנו. האין זו סיבה לאופטימיות?

**********

וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים, חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב. רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ. וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו, מִמֶּנּוּ תִּהְיֶין קַרְנֹתָיו, וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת.

השילוב המעניין של עצי שיטים עם נחושת מבקש הסבר.

עצי השיטים מעניקים למזבח את יציבות הצורה. ציפוי הנחושת מעניק לעצי השיטים את ההגנה מפני החום שיוצרת אש התמיד על המזבח. הנחושת, הניתכת בטמפרטורה הגבוהה מ-1000 מעלות, אינה בסכנה של התכה בחום אש התמיד. כהגנה נוספת, ולמטרת ספיגת דם הקרבנות, משהועמד המזבח במקום חניית המשכן, הוא מולא באדמה.

קיימים ממצאים המעידים על שימוש אנושי בנחושת מעל 10,000 שנה. בין מרכזי הפקת הנחושת בעולם הקדום היו גם הרי אדום, הערבה וסיני. הידע של יצור הנחושת היה באותם ימים ידע מקצועי של עמים מסוימים. גם אם לבני ישראל לא היה הידע הזה, הם יכולים היו להשיג אומנים מומחים בני עמים אחרים, שייצרו עבורם כלי נחושת. גם המצרים הכינו בתקופות קדומות חפצים מנחושת. באחת הפירמידות במצרים נמצאה צנרת מנחושת בת כ-5,000 שנים.

התיאור של מרכיבי המשכן מפורט מאד, והוא כולל פריטים כמו בדים, קרסים, יתדות, עמודים, ווים, אדנים, מסכים, קלעים, חשוקים, לוחות וטבעות. כל הפריטים האלה ניתנים לפירוק ולאריזה נוחה לשם נשיאתם בעת נדודים למקום חדש, ולהרכבה מחדש בחנייה הבאה. טכניקה זו מזכירה את היורטות המונגוליות, הניתנות לפירוק ולהרכבה מהירה יחסית, ובעת שהן עומדות, הן מספקות מגורים נוחים מאד.

לִכְבוֹד הַשַּׁבָּת

משה דפנא, אפריים בן חיים

מִשְּׁמֵי מַעֲרָב מְנוֹרָה שֶׁל זָהָב

נִדְלֶקֶת בַּלָּאט לִכְבוֹד הַשַּׁבָּת.

עַל רֹאשׁ הָאִילָן אֶצְבְּעוֹת אַרְגָּמָן

תַּדְלֵקְנָה בַּלָּאט נֵרוֹת שֶׁל שַׁבָּת.

עַל לֹבֶן שֻׁלְחָן נֵרוֹת שֶׁל שַׁבָּת

וּמִי מַדְלִיקָן? הָאֵם וְהַבַּת.

וְכַת אַחַר כַּת בָּאִים מַלְאָכִים

כֻּלָּם מְבָרְכִים: "שָׁלוֹם לָךְ, שַׁבָּת.

הֵבֵאת מְנוּחָה לָאִישׁ הֶעָמֵל

הֲיִי בְּרוּכָה, מַלְכַּת יִשְׂרָאֵל."

מנורת המקדש בסמל מדינת ישראל

ב - 1949 פנתה ועדת הסמל והדגל שהקימה מועצת המדינה הזמנית ביום י"א בשבט ה'תש"ט, 10 בפברואר 1949, באמצעות העיתון הרשמי של המדינה וביקשה מהציבור הצעות לעיצובו של סמל המדינה. התקבלו מעל ל 400 הצעות וכולן נפסלו. שילוב של שתיים מההצעות הניב את ההצעה המשמשת כסמל מדינת ישראל היום. את הסמל עיצבו האחים גבריאל ומקסים שמיר. סמל זה עורר תגובות ביקורתיות רבות. זלמן שוקן,עורך עיתון הארץ, כתב כי זוהי זוועה אסטטית. הרב הרצוג כתב כי לא טוב שהממשלה מְחַקָּה את המנורה מקשת טיטוס, המנורה המנציחה את חורבן בית המקדש ואת לקיחת היהודים בשבי. הארכיאולוג סוקניק התנגד לסמל הנבחר והעדיף את ציור המנורה המופיע בבית הכנסת בבית אלפא. למרות הביקורת האסטטית והביקורת העניינית הסמל התקבל.

את מזמור "למנצח בנגינת מזמור שיר" (תהילים סז') נהגו במקצת מקומות במרוקו לכתוב בתוך צורת מנורה בעלת שבעה קנים. נוסף על המזמור היו כותבים בתוך צורת המנורה את תפילתו של נחוניה בן הקנה הנקראת "אנא בכוח" . צורה זו נקראה "המנורה" ובאירופה כינו אותה בם "שיוויתי". במזמור יש 49 מילים וכל מילה מתאימה ליום אחד מימי ספירת העומר. המילה הראשונה בפסוק האמצעי המתאים לקנה האמצעי של המנורה היא "ישמחו", ומילה זו נופלת על יום העצמאות.

קישורים

בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן

תרומה נותנים לכם? תקחו - רוחמה וייס

קבצים מצורפים

תרומה ורוממות רוח - הרב רעות המר

ויקחו לי תרומה - הרב דובי אביגור

לפרשת תרומה - הרב אבי פסקל

ונתת על השולחן לחם פנים - בארי צימרמן