מיכל בת שאול, דוד בן ישי, פלטיאל בן ליש

שמואל א' פרק י"ח כ וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת-שָׁאוּל אֶת-דָּוִד; וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל, וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו. כא וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: אֶתְּנֶנָּה לּוֹ, וּתְהִי-לוֹ לְמוֹקֵשׁ, וּתְהִי-בוֹ יַד-פְּלִשְׁתִּים; וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-דָּוִד: בִּשְׁתַּיִם תִּתְחַתֵּן בִּי הַיּוֹם. כב וַיְצַו שָׁאוּל אֶת-עֲבָדָיו: דַּבְּרוּ אֶל-דָּוִד בַּלָּט לֵאמֹר: הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ, וְכָל-עֲבָדָיו אֲהֵבוּךָ; וְעַתָּה, הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ. כג וַיְדַבְּרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל בְּאָזְנֵי דָוִד אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיֹּאמֶר דָּוִד: הַנְקַלָּה בְעֵינֵיכֶם הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ, וְאָנֹכִי אִישׁ-רָשׁ וְנִקְלֶה. כד וַיַּגִּדוּ עַבְדֵי שָׁאוּל לוֹ לֵאמֹר: כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר דָּוִד. כה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: כֹּה-תֹאמְרוּ לְדָוִד: אֵין-חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר, כִּי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים, לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ; וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת-דָּוִד בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים. כו וַיַּגִּדוּ עֲבָדָיו לְדָוִד אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ; וְלֹא מָלְאוּ הַיָּמִים. כז וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּלֶךְ הוּא וַאֲנָשָׁיו, וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ, וַיָּבֵא דָוִד אֶת-עָרְלֹתֵיהֶם, וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ; וַיִּתֶּן-לוֹ שָׁאוּל אֶת-מִיכַל בִּתּוֹ לְאִשָּׁה.

שמואל א' פרק כ"ה מד וְשָׁאוּל, נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ, אֵשֶׁת דָּוִד, לְפַלְטִי בֶן-לַיִשׁ, אֲשֶׁר מִגַּלִּים.

שמואל ב' פרק ג' יב וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל-דָּוִד תַּחְתָּיו לֵאמֹר: לְמִי-אָרֶץ? לֵאמֹר: כָּרְתָה בְרִיתְךָ אִתִּי, וְהִנֵּה יָדִי עִמָּךְ לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל. יג וַיֹּאמֶר: טוֹב, אֲנִי אֶכְרֹת אִתְּךָ בְּרִית, אַךְ דָּבָר אֶחָד אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתְּךָ לֵאמֹר: לֹא-תִרְאֶה אֶת-פָּנַי, כִּי אִם-לִפְנֵי הֱבִיאֲךָ אֵת מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, בְּבֹאֲךָ לִרְאוֹת אֶת-פָּנָי. יד וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל-אִישׁ-בֹּשֶׁת בֶּן-שָׁאוּל לֵאמֹר: תְּנָה אֶת-אִשְׁתִּי, אֶת-מִיכַל, אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים. טו וַיִּשְׁלַח אִישׁ בֹּשֶׁת, וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ, מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן-לָיִשׁ. טז וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ, הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ, עַד-בַּחֻרִים, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר: לֵךְ שׁוּב וַיָּשֹׁב.

אבנר בן נר לוקח את מיכל בת שאול מידי פלטיאל בן ליש

תנ"ך מורגן

בין שאול, המלך השקוע בצרות, לדוד, הטוען לכתר, נקרעת אישה קטנה, שכל חטאיה הסתכמו בהיותה בת המלך, מטרה נחשקת לשאפתנים, ובאהבתה העזה לדוד, יריבו של אביה. מיכל נדרשת לנאמנות לשני גברים יריבים, נאמנות בלתי אפשרית. על נאמנותה לבעלה דוד משלמת מיכל מחיר יקר, ושאול מנצל את בריחתו של דוד אל המדבר, ומוסר אותה לאיש אחר, הוא פלטי בן ליש. האם השיא שאול את מיכל בתו לפלטי? על כך חלוקות הדעות, ויש הסבורים כי זו נמסרה להשגחתו בלבד. על אהבתה של מיכל לדוד אין עוררים: היא האשה היחידה בתנ"ך עליה נאמרו הדברים במפורש. בדוד ניתן לחשוד שאהבה לא היתה מצידו. נשים לא חסרו לו בדרכו המפותלת אל המלוכה ובשנות מלכותו הרבות. מיכל היתה עבורו, ככל הנראה, מדרגה נוספת בדרך אל הירושה המלכותית. שאול משתמש במיכל כבנכס המביא תשואות גבוהות – את נכונותו של דוד לסכן את חייו בקרב נגד פלשתים, את הסיכוי שייפול בקרב, ואת מאה ערלות הפלשתים – אם ישרוד וינצח דוד. על פלטיאל מסופר מעט, אם כי הרושם ברור: גם אם לא זכה להיות בעלה ממש, אלא רק מעין שומר ראשה של מיכל, נקשר אליה, והפרידה ממנה היתה טראגית עבורו.

עמנואל בן יוסף

מיכל מסייעת לדוד לברוח מפני שאול - גוסטב דורה

אַרְבָּעָה חַמְשִׁירִים (בעקבות הַפָּרָשָׁה הַטְּרָגִית שֶׁל פַּלְטִי בֶּן-לַיִשׁ) / משׁה שַׁפריר

מַעֲשֶׂה בְּפַלְטִי, הוּא בֶּן-לַיִשׁ,

שֶׁהָיוּ לוֹ עִזִּים וְגַם תַּיִשׁ,

- עַד מִמֶּנּוּ לֻקְּחָה

שָׁם אִשְׁתּוֹ הַנְּסִיכָה

וְרָמְסוּ אֶת כְּבוֹדוֹ כְּמוֹ בְּדַיִשׁ.

הוּא בָּכָה וְהָלַךְ אַחֲרֶיהָ,

אֲבָל הִיא לֹא הֵשִׁיבָה פָּנֶיהָ,

אָז צִוּוּהוּ לֵאמוֹר:

"שׁוּב הַבַּיְתָה 'גִּבּוֹר'!",

והוא שָׁב כֹּה מֻשְׁפָּל וְיָגֵעַ.

זֶה מִזְמוֹר עַל הַגֶּבֶר בֶּן-לַיִשׁ,

שֶׁהָיָה אִישׁ נִכְבָּד, בַּעַל-בַּיִת,

- עַד נָשָׂא לְאִשָׁה

אֶת מִיכַל הַנְּסִיכָה

וְהָיְתָה מְנָת-חֶלְקוֹ – קוֹץ וָשַׁיִת.

צֵא וּלְמַד מִסּוֹפוֹ שֶׁל הַגֶּבֶר,

שֶׁהֻשְׁפַּל עַד עָפָר, עַד פִּי-קֶבֶר:

לְעוֹלָם אַל תּשָׂא

נְסִיכָה לְאִשָׁה,

אֶלָּא בְּרַח מִנְּסִיכוֹת כְּמוֹ מִדֶּבֶר.

שמואל ב' ו' ב וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר: בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וַיַּעַל אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה. יג וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן-יְהוָה שִׁשָּׁה צְעָדִים, וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא. יד וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז לִפְנֵי יְהוָה, וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד. טו וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת-אֲרוֹן יְהוָה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר. טז וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה בָּא עִיר דָּוִד, וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה, וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ.... כ וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת-בֵּיתוֹ. וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת-שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד, וַתֹּאמֶר: מַה-נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. ! כא וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-מִיכַל: לִפְנֵי יְהוָה, אֲשֶׁר בָּחַר-בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל-בֵּיתוֹ, לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל-עַם יְהוָה, עַל-יִשְׂרָאֵל, וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהוָה. כב וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי, וְעִם-הָאֲמָהוֹת, אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה. כג וּלְמִיכַל בַּת-שָׁאוּל לֹא-הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ.

לך , הקורא, אל יוכי ברנדס, ופגוש אצלה את מיכל, שאהבתה לדוד לא הושבה אליה ממנו, שכן נישא לה לשם מלכות ולא בשם האהבה.

עמוד אִתָּהּ בחלון, וראה, מעבר להמון החוגג, את עמק יזרעאל שמתחת לגלבוע, שם ניצב דוד תאב השלטון, המבקש מהפלישתים לצרפו ללהקת הזאבים העומדת לעלות בהר ולהביא על שאול ובניו את סופם המזעזע.

אל תקרא את שורות הכתוב בתנ"ך, אלא פענח את המוצנע בין השורות, שכן את הטקסט הגלוי כתבו לבלרים של דוד, שנצטוו לשחזר את ההיסטוריה, לפאר את דוד ולהשחיר את פניו של שאול הנבגד פעם אחת על ידי שמואל, פעם שניה על ידי דוד, פעם שלישית על ידי מיכל עצמה, פעם רביעית על ידי האלוהים, ופעם חמישית על ידי הסופר שהמציא לנו את נעים זמירות ישראל מלך ישראל.

עמנואל בן יוסף

בלפור חקק

שיר למיכל בת שאול

"ותִבז לו בלִבה" (שמואל ב, ו' 16)

אָמַרְתְּ מַה שֶׁאָמַרְתָּ לְמַלְכֵּךְ

כְּשֶׁבָּאתִי מִן הַקֹּדֶשׁ

מִתְּהוֹם רַבָּה.

רָאִיתִי אֲהוּבָתִי בָּזָה לִי בְּלִבָּהּ.

הִשְׁלַכְתִּי מִיָּדַי הַלּוּחוֹת

וְשָׁבַרְתִּי אוֹתָם תַּחַת הָהָר.

אַתְּ לֹא יָדַעְתְּ אֶת נַפְשֵׁךְ

כְּשֶׁרָאִית לוּחַ

לִבֵּךְ נִשְׁבַּר.

כָּתַבְתִּי מַה שֶׁכָּתַבְתִּי לָךְ

מִיכַל בַּת מֶלֶךְ

תְּהִלִּים שֶׁל אַהֲבָה.

כָּל הַכְּתוּבִים שֶׁהָיוּ אֵלַיִךְ

כָּל הַשִּׁירִים הָאֵלֶּה

בָּרְחוּ פָּרְחוּ מִן הַלּוּחוֹת

וְאַתְּ הָיִית הוֹלֶכֶת בַּשְּׁבִילִים

אוֹסֶפֶת שְׁבָרִים שְׁבָרִים

תְּהִלִּים תְּהִלִּים

מִן הָרוּחוֹת.

מֵחַלּוֹנֵךְ הַשָּׁבוּר

בִּקַּשְׁתְּ שֶׁאֶכְתֹּב לָךְ לוּחוֹת

שֶׁל תְּהִלִּים חֲדָשִׁים.

רָאִיתִי אֶת עִצְּבוֹנֵךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים

כְּשֶׁבָּאת אֵלַי לְלֹא כֶּתֶר

בְּעֵינַיִם כָּלוֹת, כַּלָּה.

זָכַרְתִי לָךְ חֶסֶד אַהֲבָתֵךְ

לִפְנֵי הַתְּהוֹם, לִפְנֵי הָאֲפֵלָה.

כְּשֶׁפָּרַשְׂתְּ כַּפּוֹתַיִךְ לְבָנוֹת מִנֶּתֶר

לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הַצְּלוּלָה

שַׁבְתִּי אֵלַיִךְ עִם לוּחוֹת חֲדָשִׁים

וְנֶפֶשׁ כָּלָה.

* מתוך: בלפור חקק, "משורר של חצות", 2010.