מקץ

אִי אֶפְשָׁר לַחֲלֹם בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא נוֹתְנִים לְךָ לַחֲלֹם בּוֹ.

על שכחת חלומות או זכירתם

לפנינו הסבר בסגנון מדע פופולרי אודות תופעה, המפליאה אותנו שוב ושוב – כמה מעט אנו זוכרים מהחלומות אותם אנו חולמים.

מאפיין בולט של רוב חלומות REM (חלומות שמקורם באותו מקטע של השינה הקרוי REM), הוא שאנחנו שוכחים אותם. למעט מקרים בו התעוררנו במהלך החלום (אם בגלל העלילה או בגלל חשיבה מדענית סקרנית) רוב הסיכויים שלא נזכור דבר מעלילת החלום. חשוב לציין שכולנו חולמים, בין אם אנחנו זוכרים את החלום ובין אם לא, ועובדה זו הוכחה מאות פעמים במחקרי מעבדה. כמו כן נמצא שאנשים הנוטים לזכור חלומות הם כאלה שנוטים יותר לחלימה בהקיץ במהלך העֵרוּת. אפשר לנסות לשפר את שכחת החלום ע"י ניהול יומן חלום. בעת היקיצה, לפני כל פעולה אחרת, ניתן לרשום או להקליט את מה שאנו זוכרים מהחלום. פעולה זו נוטה לעזור לאורך זמן ביכולת לזכור פרטים מעלילת החלום אך עם הפסקת הרישום מהר מאוד שכחת החלום חוזרת.

אם נכון הדבר, מה גרם לו, לפרעה, לזכור כל כך במפורט את חלומותיו?

אמנם התנ"ך אינו מציין זאת במפורש, אבל יכול להיות שעוצמת ההשפעה הרגשית של החלום היתה גדולה, כלומר – החלום לווה בתחושות דאגה ופחד קיצוניים. הרמז לכך מצוי, אולי, במילים 'וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ'. פרעה מתייחס ברגש עמוק לחוויה שעבר בחלומו. עוצמה כזאת של חוויה רגשית, המקבלת מיד עם ההתעוררות עיבוד חשיבתי, מחזקת את זיכרון החלום.

ועוד נאמר: 'וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם'. כלומר – החלום העיר את פרעה. כשאנו חולמים חלום, ארוך ומורכב, מעניין או מרגש ככל שיהי, ואיננו מתעוררים אלא כמה שעות מאוחר יותר, נותר החלום כלוא במחסני הנפש, ובדרך כלל איננו זוכרים שחלמנו, ובוודאי איננו זוכרים מה חלמנו. כמו שכתוב באותו מאמר מדעי, אם אתה מתעורר מהחלום – אתה שרוי בו עדיין ברגע היקיצה. כעת השאלה היא מה אתה עושה עם הרושם הזה. אם תתהפך על משכבך ותירדם, קרוב לוודאי שתתעורר מאוחר יותר, וזכר החלום נמחה ואבד. אבל אם אתה בוחר להישאר ער, וחוזר וחושב על פרטי החלום במצב ערות זה (או מספר את החלום למישהו הנמצא אתך, או מעלה את עלילת החלום על הכתב), הצלת אותו מתהום הנשייה.

חלום פרעה חזר פעמיים, בשתי תמונות חזותיות שונות, שתבניתן זהה. התבנית החוזרת מדגישה משהו, ובמקרה זו מדובר בשבעה דברים רעים וחלשים המופיעים אחרי שבעה דברים טובים ובריאים, ומחסלים אותם. יוסף מפרש את הישנות החלום פעמיים כאות לכך שמדובר באירוע שבאמת יקרה, ומאד בקרוב. אנו יכולים להרחיב מעט את משמעות הכפילות הזאת, ולומר שהתבנית החוזרת היא המסר העיקרי, והחזרה מחזקת את זיכרון הדברים.

ולבסוף, נמקד מבטנו בתרבות ובאמונות שבתוכן חי פרעה. במקום בו מאמינים אמונה גדולה בחשיבותם הנבואית של חלומות, יתעורר אדם מחלום מרגש, ויאמין שהחיים שיגרו אליו מסר חזק וגורלי. הוא יתחיל לחקור ולספר, לחפש ולהתעניין באפשרות שמישהו 'מקצועי' יפרש לו את החלומות, שכן חייו תלויים בהבנת המסר החלומי הזה. הפעולה האינטנסיבית הזאת של החולם מחזקת את זיכרון החוויה הלילית שעבר.

עמנואל בן יוסף

פרק מ"ב

ה וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים, כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. ו וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ, הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ, וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה. ז וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם, וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם, וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מֵאַיִן בָּאתֶם? וַיֹּאמְרוּ: מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל.

מהסיפור הרחב על מצרים הגדולה, על המלך ועל המשנה למלך, על שנות השובע ושנות הרעב, אנו שבים אל סיפור משפחתו של יעקב. יוסף, הבן שהוקא לפני שנים מהמשפחה על ידי אחיו, הוא האיש המצרי שגורלם של אחיו בידיו כעת. העוצמה הדרמטית של הסיפור מוגברת על ידי העובדה, שיוסף מכיר את אחיו מיד, ואילו אחיו אינם מעלים על דעתם שהשליט הרם המקבל את פניהם ונוהג בהם ביד קשה, הוא הוא יוסף אחיהם. דבריו של יוסף אל אחיו מרמזים על מה שהוא יודע ומעולם לא שכח, בעוד שדברי אחיו אליו חסרים תובנה טראגית זו.

וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מְרַגְּלִים אַתֶּם! לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם! יוסף נזכר בחלומות הגדלות שלו, אלה שכה העלו את חמתם של אחיו כלפיו. והנה – חלומות אלה התגשמו זה עתה. אחיו משתחווים אליו ומבקשים את חסדיו. את חששו מהרגע בו יגלו אחיו מיהו – מדחיק יוסף, ואלה צפים בלבוש של האשמה בריגול. וזו 'ערוות הארץ' שאותה חושש יוסף באמת שיגלו אחיו – את זהותו האמיתית.

כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ, כֵּנִים אֲנַחְנוּ ! – אומרים האחים; ויוסף שואל עצמו: האם כוללים הם גם אותי ביניהם? הלא כולנו בני איש אחד! ועוד שואל יוסף את עצמו: האם כנים היו אחי, וסיפרו לאבינו יעקב את אשר עשו לי? זו אחת הלקונות בידיעות של יוסף אודות האירוע שהשליך אותו הרחק ממולדתו ומבית אביו.

וַיֹּאמְרוּ: שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ - אַחִים אֲנַחְנוּ, בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם, וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ. כך אומרים אחי יוסף, ואינם יודעים אילו אמיתות הם מספקים לו. לפני האיש הזר הזה הם מוכנים להודות כי תריסר בנים הם, כי שני בני רחל אינם עמם כאן במצרים, כי הקטון נשאר עם אביהם, וכי 'האחד איננו'. הם לא מתעלמים מהעובדה כי היה עוד 'אחד', וכי הוא 'איננו'. העובדות והנכונות להודות בהן הולכות ונפרשות תוך כדי דיאלוג, העוסק בכלל בבניית האמון ההדדי בין השליט לאורחים הנזקקים.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר: מְרַגְּלִים אַתֶּם! בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ - חֵי פַרְעֹה, אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה, כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה. שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד, וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם, וְאַתֶּם – הֵאָסְרוּ, וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם - הַאֱמֶת אִתְּכֶם, וְאִם לֹא - חֵי פַרְעֹה, כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם! ההאשמה בריגול מפי השליט אינה זקוקה להוכחות. וכי מה יש למצרים החזקה לחשוש מפליטי-רעב המתדפקים על דלתה? החרדות של אירופה מחורשי הרעה המסתננים אל תחומיה בתוך זרם הפליטים המסכנים – חרדות אלה אינן רלוונטיות לסיפורנו העתיק. אך ברצות השליט האבסולוטי – הוא יאשים בריגול כל מי שמעורר את חשדו, והאחים יודעים כי נפלו לבור מאד עמוק. הוכחות של ממש לחפותם לא יוכלו להביא, כי המשנה למלך מצרים כלל אינו מבקש אותן. הם ייאלצו להיכנע לדרישתו המוזרה ולהביא את אחיהם הקטן בנימין, פשוט כי השליט דורש זאת.

אך מדוע דורש יוסף את הבאת בנימין למצרים? האם רוצה הוא לבחון את יחסם האמיתי של האחים לבן הזקונים של רחל? האם מקווה הוא למצוא בדאגתם לבנימין כפרה כלשהי על חטאם כלפיו, כלפי יוסף? האם לאחר כל אותן שנים עדיין יש מקום לחשש כי גם אל בנימין רוחשים האחים קנאה ושנאה, וכי חייו יהיו מוגנים רק בחסות אחיו יוסף, בן אמו? ואולי רוצה יוסף להתוודע אל אחיו, כאשר לצידו עומד בן נוסף של רחל, והם יוכלו לתבוע ביחד את עלבון יוסף ואת זכויותיו? או אולי, על פי ההסבר הפשוט מכל, מייחל יוסף לפגוש את אחיו בנימין, ורוצה לצרף אותו אל שמחת ההתוודעות אל אחיו האחרים.

יוסף מסתיר דברים מאחיו. אפשר להניח כי הוא מדחיק גם דברים מעצמו. גם האחים, שככל הנראה עשו מאמצים גדולים להדחיק את המאורע הקשה שחוללו לפני שנים רבות, עומדים לגלות, שכמו בתיאוריות הקארמה, אירועים מן העבר הרחוק עומדים לחזור ולנגוע בחייהם כעת.

*******

שלוש וחצי שנים לאחר כתיבת השורות דלעיל אני שב וקורא את הסיפור המיוחד הזה, ומוצא בו עוד ועוד תובנות.

סגנונו הספרותי של פרק המפגש של יוסף עם אחיו אינו רגיל. אנו, הקוראים, כבר נמצאים עם יוסף זמן רב, ואנו יודעים את הקורות אותו. עשרת האחים, בנוסף לכך שהם רעבים ונתונים לחסדיו של שליט זר בארץ שאינה ארץ מולדתם, אינם יודעים מי האיש העומד לפניהם. הוא יוכל להתעלל בהם, אם ירצה, ולמשוך את הפארסה הזאת עד שיחליט לגלות את הקלפים. את מה שהאחים אינם מודעים לו - אנו, הקוראים, יודעים. מתוך ראיה זו מעניינים כמה פרטים בדרך שבה בוחר הסיפור המקראי לפרוש בפנינו את העלילה ולקדם אותה.

וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם.

מדוע נשלחו כולם? אולי עבורם זו היתה הדרך להביא יותר מזון לשבט הרעב שלהם בארץ כנען, אבל אנו יודעים כי מטרת המספר היא להביא את כל האחים למפגש המרגש עם זה שנטשו לאנחות בעמק דותן. גם זה שהושאר מאחור, בבית, יובא בהמשך אל הבמה, כדי להשתתף במפגש.

וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו, כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן.

האם זו פשוט חרדה של אב לבנו הקטן והאהוב, או שמה חבויה באמירתו של יעקב הרמיזה לכך, שלמעשה ידע כל הזמן כי אחריותם של בניו לאבדן יוסף גדולה ממה שהם היו מוכנים להודות?

וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה .

וכך מתחיל להתגשם חלומו של יוסף הנער, אותו חלום שכה הרגיז את אחיו.

וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם, וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם .

השימוש באותו שורש נ.כ.ר לשתי מילים שמשמעותן מנוגדת הוא אמצעי ספרותי מעניין. שחקן טוב, המספר בעל פה את העלילה, יכול לעשות מטעמים מהגימיק הזה.

וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ .

יוסף מזהה את אחיו, ואילו הם - לא מזהים אותו. לפחות ארבע סיבות יכולות להיות לחוסר ההדדיות הזה: יוסף יודע מה קרה לו, בעוד האחים, קרוב לודאי, הניחו כל השנים, כי אחיהם הנבגד לא שרד. יוסף היה אז נער צעיר, ולבטח השתנה גם במראהו הרבה יותר מאחיו, שכבר היו בוגרים באותם ימים רחוקים. האחים נמצאים בארץ זרה, מרחק עשרות ימי הליכה ועשרות שנים מאז הפעם האחרונה בה היה יוסף עמם, שם בעמק דותן. במקום כה זר ומרוחק, ובמרחק זמן כה רב, אין סיכוי שהאיש הזה, המנהל את ארמון מלך מצרים, יזכיר להם את יוסף. ולבסוף, היעדר היכולת להכיר את יוסף הוא חלק ממצב נפשי בו היו הם נתונים כל השנים, מצב של הדחקה והתעלמות מהמעשה הנורא אשר עשו אז.

מְרַגְּלִים אַתֶּם! לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם!

במובן מסוים, יוסף הוא 'ערוות הארץ'. הוא הזר בארץ עליה הוא שולט. את תרבותו המקורית מתעבים המצרים. חשיפת הערווה הזאת עלולה לסכן גם את מעמדו של יוסף, ויוסף מודע לכך. אם כן, האשמתו את אחיו אינה האשמה בריגול 'על אמת', כי אם הבעת חשש בפני עצמו, כי המפגש עם אחיו יעמיד גם אותו במצב חדש מול המצרים.

כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ. כֵּנִים אֲנַחְנוּ!

'כולנו בני איש אחד' - כולל בתוכו גם את יוסף, למרות שהאחים אינם יודעים כי זה המסר הכמוס של דבריהם. 'כנים אנחנו' - נכון כלפי מצבם כיום, אך חוסר הכנות של האחים בעבר, עת סיפרו לאביהם כי חיה רעה טרפה את יוסף, חוסר הכנות הזה מלווה אותם כצל כבד כל חייהם, גם אם לא היו מודעים לכך.

וַיֹּאמְרוּ: שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ, בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם, וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ ...

מי ביקש מכם לספר את סיפור היעלמותו של יוסף הנער? האחים מנדבים מידע, שהמושל המצרי לא ביקש מידיהם, אך לנו, הקוראים, זו תזכורת חשובה לפרט מהעבר הרחוק, המשמש מרכיב חיוני במה שהולך להתרחש כעת. השימוש במילה 'איננו' הוא הדרך הנקייה לומר אמת, בלי לחשוף את מעשה הזוועה המסתתר מאחוריו.

בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ, חֵי פַרְעֹה, אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה, כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה.

יוסף אינו מקשיב לפרטי דבריהם של אחיו. הוא שולט בסצנה, חוזר ומאשים אותם בריגול, ותובע מהם להביא את בנימין למצרים, כאילו כדי להוכיח שאין הם מרגלים. מה הקשר? אין קשר...

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ. עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת.

אכן, האחים מפרשים את הצרה שנפלה עליהם כמבחן נוסף ליחסם העוין כלפי בני רחל. עליהם לשכנע את יעקב למסור בידיהם את בנימין, ולערוב לבטחונו, בהכירם בעובדה שבאותו מבחן נכשלו לפני שנים רבות. הפחד מפני חזרת אותה טראומה מביאם להכרה גלויה והדדית בפשע שביצעו בעבר.

וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר: הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר: אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ.

את 'דמו הנה נדרש' ניתן לפרש כך: דמו של יוסף נדרש כעת בדמות הדרישה של המושל המצרי לקבל את בנימין.

וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף, כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם.

מפסוק זה למדה משטרת ישראל את טכניקת הפעלת המדובב בתאי עצירים, המסרבים להודות בפשעים שביצעו. את עשרת האחים לא היה צורך לדובב. המצוקה בה היו נתונים שחררה את חרצובות לשונם, והמליץ, אותו מצרי שהיה עמם בחדר, כשהם לא יודעים שהוא מבין עברית, צריך היה רק להקשיב.

וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם, וַיֵּבְךְּ, וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם, וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם, וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם.

יוסף מנהל כעת שתי מערכות נפשיות במקביל. בתוך עצמו הוא כבר בוכה מהתרגשות. כלפי האחים הוא מחריף את הטון, מתקשח, ובוחר בשמעון להיות האסיר שיערב לכך, שהאחים ישובו מארץ כנען ובנימין בידיהם. הבחירה בבנימין היתה אמורה לרמוז לאחים (שאינם נרמזים לפי שעה) שידוע לו על מה דיברו ביניהם, שכן במקום לבחור בראובן הבכור, הוא בוחר בשמעון. אח זה, בנוסף לכך שהוא שני לראובן בבכורה, כבר ידוע לשמצה כאיש אלים (מה יודע יוסף מכל זה? אולי אלימותו באה לידי ביטוי גם בשעת מכירת יוסף, ואולי התנהגותו החיצונית של שמעון כאן, בארמון, מסגירה את אופיו.)

וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו: הוּשַׁב כַּסְפִּי, וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי, וַיֵּצֵא לִבָּם, וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו.

יוסף הניח רמז נוסף על פתחם של האחים עם החזרת הכסף לכליהם, אך גם הפעם זה לא קורה. האחים כבר מתבוססים באשמתם, וכל מה שקורה להם כעת מתפרש בעיניהם כקשור באשמה זאת.

וַיֹּאמֶר: לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם, כִּי אָחִיו מֵת, וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר, וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה!

במצבם הנואש מטיל גם יעקב עוד אבן כבדה לשלולית הרגשות הסוערים של האחים. בנימין הוא עבור יעקב 'בני', כאילו בן יחיד הוא לו. בדברי יעקב טמון עוד מסר נסתר, והוא יחסו ל'דרך אשר תלכו בה', זו אינה רק הדרך מכנען למצרים, אלא גם דרכם בחיים, שהיתה זרועה שנאה וכעס, אלימות ושקרים. דרך זו עלולה להביא אסון גם על בנימין, כך סבור יעקב. לו הודו האחים בפני אביהם על פשעם כלפי יוסף, יתכן וכעת יכול היה לטכס עצה ביחד עמם. אולי למטרה זו שלח אותם יוסף – שיעמדו פנים אל פנים מול אביהם, ויכו על חטאם הכבד. כעת מתחוור להם, לאחים, כי גם שלומו של אביהם תלוי במהלכים הבאים שיעשו. הם אינם מעיזים לעשות את הצעד הראשון המתבקש.

כעת ברור מאד כי היחיד שיכול להביא את הדרמה המסובכת הזאת אל סיום לא טרגי הוא יוסף, ולא אחר.

עמנואל בן יוסף

פרק מ"ג

עלילה בהירה ושאלות הרבה בצידה

העלילה מתקדמת, ונראה כאילו צפוי בה רק סוף אחד הגיוני. זה רק נראה כך... ננסה להאט את קצב האירועים, לעצור אחרי פסוקים משמעותיים, ולשאול שאלות, המראות לנו שהכל יכול היה להיות אחרת. מדוע התקדמו הדברים בזה הכיוון, והעלילה לא התפתחה אחרת – על שאלה זאת לא נענה, אלא רק נאמר כי אופיים של האנשים המעורבים בסיפור משפיע על ההחלטות שהם מקבלים בכל רגע בעלילה, וכי מלמעלה משקיף עוד גיבור, המעוור את עיני האנשים כשיחפוץ, ופוקח את עיניהם ברגע אחר.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר, אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם: שֻׁבוּ, שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר: הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר: לֹא תִרְאוּ פָנַי, בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם.

בסוף הפרק הקודם ניסה ראובן, בכור הבנים, לשכנע את יעקב לשלוח את בנימין עמם בחזרה לארץ מצרים, ונכשל. הפעם יהודה נוטל את הפיקוד לידיו ומנהל את המשא ומתן עם האב הדואג. מדוע סבור יהודה שהוא יצליח במקום בו ראובן לא הצליח?

אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ, נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל, וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ - לֹא נֵרֵד, כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ: לֹא תִרְאוּ פָנַי, בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם.

האם ה'איום' של יהודה, שלא ירד עם אחיו מצרימה בלי בנימין, הוא הקלף החזק שלו?

כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ, כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם.

על פי דברים אלה חלף זמן רב מאז שבו האחים ממצרים. האם כל אותו זמן היה שמעון כלוא אצל יוסף?

וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ, וְקוּמוּ, שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ.

יעקב נכנע ושולח את בנימין עם האחים. האם פסוק זה מבהיר מעבר לכל צל של ספק, שיעקב לא חשד אפילו חשד קל שבקלים, שהאחים לא יזיקו לו, וכי בזמנו קיבל את סיפור מות יוסף כסיפור אמין?

וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין, וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ: הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה, וּטְבֹחַ טֶבַח, וְהָכֵן, כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם...

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים, כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף, וַיֹּאמְרוּ: עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ, וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ, וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ.

מדוע מתעלמים האחים מהסימנים שיוסף מפזר על דרכם, סימנים המראים על העניין האישי שהוא מגלה בהם?

וַיֹּאמֶר: שָׁלוֹם לָכֶם! אַל תִּירָאוּ! אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם. כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי. וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת שִׁמְעוֹן. וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף, וַיִּתֶּן מַיִם, וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם, וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם.

סימנים נוספים באים בזה אחר זה, והאחים לא נרמזים. האם המצוקה בה הם נמצאים מעוורת את עיניהם, או שמא היותם אורחים בארץ זרה? או אולי היראה שהם יראים את השליט העשיר והחזק אינה מאפשרת להם לראות את יוסף שמאחורי כל גינוני השררה? ואולי האשמה המודחקת כל כך עמוק עוצרת אותם מלהבין, שאותו יוסף שהם הפקירו בבור - הוא זה שעומד לגזור את גורלם לשבט או לחסד?

וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם, וַיֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם, הַעוֹדֶנּוּ חָי? וַיֹּאמְרוּ: שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ, לְאָבִינוּ, עוֹדֶנּוּ חָי. וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ. וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו, בֶּן אִמּוֹ, וַיֹּאמֶר: הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן, אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי? וַיֹּאמַר: אֱלֹהִים יָחְנְךָ, בְּנִי!

היחס המיוחד שמגלה המשנה למלך מצרים אל האח הצעיר ביותר, זה שאהוב על אביו במיוחד, אך עבור האחים הוא זר ושונה – גם זה היה צריך לצלצל בפעמונים אצל האחים, ועדיין זה לא קורה. מישהו היה צריך כבר לנחש, שיוסף רוצה לומר להם משהו.

וַיְמַהֵר יוֹסֵף, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו, וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת, וַיָּבֹא הַחַדְרָה, וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה.

האמנם רצה יוסף באמת לרמוז לאחיו מי הוא, או שמא גם הוא נגרר לתוך רצף האירועים האלה תוך שהוא נקרע בין הרצון להתוודע לאחיו לבין הכעס הגדול על מה שעשו לו, או לבין המבוכה הגדולה העוטפת אותו ככל שמתמשך זמן המפגש, והוא עדיין מציג עצמו כזר להם? בכיו של יוסף מעיד, ככל הנראה, על חולשתו.

וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ, וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ.

מה רוצה התנ"ך לספר לנו? שיוסף סידר את האחים לישיבה לפי גילם, ובזאת לרמוז בעוד דרך עקיפה שהוא מכיר אותם טוב ממה שהם חשבו עד כה?

וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם, וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת, וַיִּשְׁתּוּ, וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ.

ובנימין, מה הוא חושב? מה יודע השליט הזר, שהוא עצמו לא יודע? האם ההעדפה של יעקב אותו, את בנימין, לא באה לידי ביטוי בזכויות יתר, והאם לראשונה הוא זוכה כאן ביחס מעדיף? ומהי משמעות ההתערבות הבוטה הזאת של השליט הזר בעניינים הפנים משפחתיים של בני יעקב?

וכמונו, המעלים שאלה אחר שאלה בסיפור המוזר הזה, למרות שאנו יודעים את סופה של העלילה, יושבים עשרת האחים ולא מפסיקים לתמוה על מה שמתרחש איתם בבית יוסף, ובנימין תמה על המסרים החזקים הנשלחים אליו בלי שיידע מה לעשות בהם, ואפילו יוסף, שלכאורה מושך בחוטי העלילה ומכוון אותה לקראת סופה – גם הוא תמה על מערבולת הרגשות המתנגשים בנפשו פנימה, והוא מעכב את גילוי הקלפים שלו ביודעו כי אחרי שיוודע הכל – שום דבר כבר לא יהיה כמו קודם.

**************

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו: שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי, וְנָקוּמָה, וְנֵלֵכָה, וְנִחְיֶה, וְלֹא נָמוּת - גַּם אֲנַחְנוּ, גַם אַתָּה, גַּם טַפֵּנוּ. אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ. מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ. אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ, וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ - וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים. כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ, כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם!

סגנון פנייתו זו של יהודה אל יעקב חושף בפנינו פן בדמותו של הבן הדומיננטי הזה. הוא מציע את עצמו כערב לבנימין, מזכיר ליעקב כי האלטרנטיבה היא גוויעה ברעב, ואפילו נוזף בו על ההתמהמהות.

שלא כמו באגדת שנים עשר האחים של האחים גרים, כאן, בסיפור עלילות תריסר בני יעקב, אנו זוכים מדי פעם במעט מידע אישי המבדיל בין האחים. כבר למדנו על אופיים האלים של שמעון ולוי, בני לאה. שמעון הוא גם האח שנכלא על ידי יוסף כדי לשמש ערבון לכך שהאחים ישובו מכנען עם בנימין. ראובן בן לאה, האח הבכור, ויהודה, האח הרביעי, גילו בזמנו רחמים כלפי יוסף, ובכך מנעו את רציחתו. ראובן אף שב אל הבור כדי לחלץ את יוסף משם, אך גילה כי איחר את המועד, ויוסף כבר איננו. ראובן הראה שאיפה לרשת את יעקב, ומעשהו בבלהה, פילגש יעקב מעיד על כך. יעקב לא שוכח לו את המעשה, דבר הבא לידי ביטוי גם בסירובו לקבל את הבטחת האחריות של ראובן על בנימין, וגם בברכת יעקב הנוטה למות. מי שמתבלט בלקיחת אחריות ובגילויי מַעֲשִׂיּוּת הוא יהודה. הוא מצליח במקום בו ראובן נכשל, אולי בשל סמכותו הטבעית, ואולי בשל הרעב שהחמיר עד לייאוש. יוסף עצמו תואר כמי שהיה אהוב על יעקב מכל אחיו, וזה כולל גם את בנימין, בנה השני של רחל. סיבת העדפתו של יוסף מנוסחת בתיאורו כ'בן זקונים'. מינוח זה דורש הסבר. אם מדובר בילד שנולד אחרון, הרי בנימין נולד אחריו. אם מדובר בבן שנולד לאביו בזקנתו, הרי שיששכר וזבולון לא נולדו הרבה לפניו. חלק מהפרשנים המוקדמים רואים במונח 'בן זקונים' משהו אחר. זה הבן שאביו מחזיק קרוב אליו, ואותו הוא מלמד את כל אשר הוא יודע. הרמב"ן מצטט את בראשית רבה, ואומר: כל מה שלמד יעקב משם ועבר מסר לו, ליוסף, לומר שמסר לו חכמות וסתרי תורה ומצאו משכיל ובעל סוד בהם כאלו היה זקן ורב ימים. ה'זקונים', אם כן, היא תכונתו של הבן המועדף, הרוכש בגרות קודם זמנו, ומתנהג כזקן ובקי בידע שקנה מאביו. בנימין, לפי שעה, הוא פשוט האח הקטן מכולם, שלאחר מות יוסף הוחזק בבית, כדי שלא יקרנו אסון. הוא משמש מעין כלי משחק בין יוסף לאחים וליעקב. רק מאוחר יותר, בתקופת השופטים, יתגבש אופיו הלוחמני של השבט הזה, ועם פיצול הממלכה המאוחדת יצטרף אל ממלכת יהודה דוקא. יתכן שרמז מטרים לקשר שבין יהודה ובנימין מצוי בסיפור הפרק הזה, שבו לוקח יהודה את האחריות על שלומו של בנימין.

עמנואל בן יוסף

יוֹסֵף

ציפי לוין בירון

הוּא מַשְׁכִּים כָּל בֹּקֶר

נוֹסֵעַ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה שֶׁל פַּרְעֹה

אֶל תַּחֲנַת מִמְכַּר הַתְּבוּאוֹת לְזָרִים

לְלֹא בִּגְדֵּי שֵׁשׁ, טַבַּעַת, רָבִיד.

קְצָת מֵעַל שְׁלֹשִׁים, רָחוּץ, מֻקְפָּד, דּוֹמֶה לְמִצְרִי.

כָּל יוֹם עוֹקֵב מִקָּרוֹב אַחַר הַבָּאִים,

מְסַנֵּן בְּנָפָה אֶת חוֹל הַמִּדְבָּר.

שָׁנִים דּוֹגֵר מַרְאֶה פְּגִישָׁה: אִישׁ נָבוֹן, שֶׁהַכֹּל נוֹשֵׁק עַל פִּיו,

עִם פְּרוּעֵי זָקָן מְרֻשְּׁלֵי אַדֶּרֶת

שֶׁלֹּא יְזַהוּ אֶת פָּנָיו הַגְּלוּחִים, אֶת מִצְחוֹ שֶׁגָּבָהּ,

שָׁנִים עַד שֶׁנִּשְׁלַט הָרַעַד בַּבֶּרֶךְ, בִּפְנִים הַיָּרֵךְ

שָׁם אָחֲזוּ בּוֹ לִפְנֵי שֶׁנִּשְׁמַט.

עַתָּה אִישׁ אֵינוֹ מֵרִים אֶת יָדוֹ וְרַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם..

כָּל בֹּקֶר הַשְׁכֵּם הוּא יוֹצֵא

לַתַּחֲנָה הַיְּחִידָה שֶׁהִתִּיר לְמִמְכַּר תְּבוּאָה לְזָרִים.

עוֹקֵב אוֹת לְאוֹת, מְשַׁנֵּן:

הַמְתָּנָה, בִּנְיָמִין, צַוְּארֵי אָבִיו,

מְתַרְגֵּל שְׁלִיטָה בְּקוֹלוֹ, בַּדְּמָעוֹת,

מִתְלַבֵּט מַה נָּכוֹן, חֻלְשָׁה אוֹ כֹּחַ,

וּמַה הוּא יוֹתֵר, נַקְמָן אוֹ צַדִּיק.

וְאֵיך יַבִּיט בְּעֵינֵי שִׁמְעוֹן

שֶׁהֶאֱדִימוּ אָז לְרָצְחוֹ.

שָׁנִים הוּא מְחַכֶּה שֶׁיְּטַאטֵא אוֹתָם הָרָעָב

וִיְנַקְּזֵם לְפִתְחֵי אַרְצוֹ.

ס. יזהר על האחריות

------------------------

"מושג זה הוא אחד מאותם מושגים שבלעדיהם החיים ריקים ושאיתם החיים קשים. ואדם נקרא לבחור לו בין השניים אם בריק או בכאב. ליטול אחריות זה ליטול כאב ואילו לוותר ולחיות ללא אחריות זה לחיות בריק.

...אבל במקום אחד בתנ"ך, בספר בראשית מ''ג, מוגדרת בו האחריות היטב ולכל דקדוקיה: בסיפור יוסף. לאחר שהתגלגל יוסף למצרים ועלה לגדולה, שולח יעקב את בניו למצרים לשבור שבר, אבל יוסף תובע מהם להביא בפעם הבאה את האח הצעיר, את בנימין. דבר שיעקב לא יסכים לו לעולם. שני בנים היו לו מאשתו האהובה מרחל. יוסף, ש"טרוף טורף", ובנימין, בן הזקונים שאותו לא ייתן. אבל האיש המצרי אמר שבלי בנימין לא יקבלו כלום ועליהם לבחור בין בנימין ובין רעב. לבסוף קם יהודה ואומר לו כך: "אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך, וחטאתי לפניך כל הימים".

ביטוי זה, "אנוכי אערבנו" עומד על השאלה מי האחראי ומה עושה אדם כדי שיהיה לאחראי: ובכן, האחראי הוא הערב לדבר; לא בעקיפין ולא באיזה אופן משני, אלא ממש "אנוכי אערבנו ".למושג "אחריות" אין שום מובן אם אינו מהודק היטב למילה "אני". אין אחריות בלי "אני". אחריות מתחילה ב"אני". וכשהיא מתחילה כך, שוב איננה סתמית. מרגע שאמרת אחריות, גם העולם איננו אדיש עוד.

האחריות איננה אפוא נתון טבעי, אלא היא הכרעתו של אדם, היא נובעת מנכונותו לשאת באחריות. כשנמצא אדם לשאת באחריות, יש אחריות...

על האחריות/ ס.יזהר מתוך "קריאה לחינוך" 1984

מִקֵּץ – אליעז כהן

שָׁם

בֵּינוֹת גְּבוֹהִים אַף חֲסֻנִּים

אוֹתוֹ רָאִיתִי.

וְהוּא כָּל-כָּךְ יָפֶה

וְהוּא כָּל-כָּךְ רוֹעֵד

וְהוּא כָּל-כָּךְ אָחִי

וְאָז בָּכִיתִי.

קבצים מצורפים:

מקץ תשע"ג - בארי צימרמן

פרשת מקץ - הרב אבי פסקל

דברים שאנו צריכים ללמוד מפרעה - אבי רט

פרשת מקץ - בארי צימרמן (תשעא)

מלך חדש, סיפור נושן - יצחק מאיר

קישורים

חלומות של אתמול - רחלי לבל