פנחס

פרשת פִּנְחָס

במדבר כ"ה

לֹא קִנְאָה כִּי אִם קַנָּאוּת

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.

הפרק שלנו מעורר כמה תמיהות, שיתכן שההסבר היותר הגיוני להן היא האפשרות שהסיפור נערך עריכה מאוחרת, ושאב מִיּוֹתֵר ממקור אחד. תמיהה אחת היא אודות הבלבול בין מדין למואב. האם מדובר באותו עם, כאשר במקומות אחרים במקרא ההבחנה בין שני עמים אלה ברורה מאד?

תמיהה נוספת מתעוררת לגבי העונשים בהם לקה העם. האם פרצה מגפת-חולי? האם ראשי השבטים הוקעו-נתלו קבל עם ועדה? או אולי גם זה וגם זה?

לגבי העניין העיקרי שבפרק איני תמה: אלוהים הוא אל קנא. הבגידה באלוהים הנוראה מכל היא העבודה הזרה. למעשה זה, שאנשים בעם החלו, רק החלו, לעשות, נותן כותב התורה את הכותרת 'וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב', כלומר – זה חטא קולקטיבי. על חטא זה נענש העם קולקטיבית. פורצת מגפה בעם. המגפה קשה וקטלנית, ועד שמסתיים 'יום המגפה', כדבר התורה, נקטלים עשרים וארבעה אלף איש. בנוסף לכך מטיל האל הנעלב על משה משימת ענישה נוספת – הוקעת ראשי העם, כלומר תלייתם 'נגד השמש'. הפעם לא מסופר על התנגדות או מחאה כלשהי מצד משה. המכובדים שבעם נתלים לעיני כל במחזה מעורר פלצות. האם הסביר משה לראשי העם המוצאים להורג ולעם המבוהל, המשתתף בטקס המזוויע, מה הוביל לטקס הגרדומים הזה?

אולי לא, שכן מישהו לא קלט את המסר, והוא אחד מנשיאי שבט שמעון, זמרי בן סלוא, שמשום מה לא צורף לרשימת המוות. כאקט דווקאי הוא בוחר להתריס נגד האל ולהתייחד עם אשה מדיינית בפרהסיא – קבל עם בוכה בפתח אוהל מועד. הסיכול הממוקד של פנחס הכוהן, ולא הענישה הקולקטיבית של משה במצוות האלוהים – הוא שעוצר את המגפה.

אחד הלקחים האיומים מפרשה זו הוא לקח הקנאות האנושית. פנחס לוקח את החוק לידיים, ומבלי לקבל את הנחיית האלוהים, הוא מבצע בשניים לינצ'. ואלוהים – משבח את הפנאט. לקח זה יילמד, יובן וייושם על ידי קנאים דתיים מאז ועד ימינו.

וכעת – הערה היסטורית-תיאולוגית: דתות העולם מאז ומתמיד הטמיעו בתוכן מיתוסים ופולחנים של דתות שקדמו להן. יכולה הדת היהודית לחזור ולטעון שאנחנו שינינו את היסטוריית הדתות, וכי הדת של הקב"ה מנותקת לחלוטין מכל העכו"מים שקדמו לה ושהופיעו אחריה. חוקרי הדתות יכפרו בקביעה זו. לא רק מיתוסים זרים, כמו מיתוס המבול, משוקעים במיתולוגיה היהודית, אלא גם מנהגי פולחן, כמו טקס הברית בין הבתרים. הקנאה לייחוד של האמונה באלוהים שלנו אין לה על מה להתבסס.

**********

ישראל במדבר החטאים

סיפור המלחמה במדיינים מלא סימני שאלה. הפעם לא ננסה אלא לרכז את השאלות, ואחר נתהה על הסיבות לכמות השאלות הבלתי פתורות:

א. האם ישנה זהות בין המואבים למדיינים? הסיפור מתחיל בבני ישראל הזונים עם בנות מואב, ממשיך בחטא זמרי בן סלוא נשיא משבט שמעון עם כזבי בת צור בת אחד מראשי המדיינים, ומסתיים בהכרזת המלחמה של משה נגד המדיינים.

ב. משה ברח למדיין, שם פגש את יתרו, כהן מדיין, מצא בביתו מקלט, ונשא לאישה את ציפורה בתו של יתרו. יתרו יעץ למשה, והיה, למעשה, יד ימינו במשך תקופה ארוכה. כיצד גולש הסיפור בהמשך לעוינות הגדולה כלפי המדיינים?

ג. התורה מאשימה את בני ישראל בשני חטאים נפרדים – הזיווג עם בנות מדיין (או מואב) והעבודה לבעל פעור. האם קשירת שני חטאים אלה ביחד משמשת את הצידוק למלחמה בנשיאת נשים נוכריות, והאם זו תוספת מאוחרת מתקופת שיבת ציון?

ד. האם עבודת בעל פעור היא עבודה לאל בעל בסגנון המקומי של הר פעור שבאזור מואב/מדיין? מה מקור הפרשנות המוקדמת, המייחסת לפולחן בעל פעור מעשים הקשורים בפי הטבעת הפעור? האין זו בסך הכל עוד דרך להטיל דופי במה שהיהדות קוראת לו 'עבודה זרה'?

ה. איך מתיישבת מלחמת משה בזיווג עם נשים מדייניות או מואב עם העובדה, שמשה עצמו היה נשוי לבת כוהן מדייני?

ו. ממעמד הכהנים נדרשה הקפדה מיוחדת על דיני טהרה. איך זה מתיישב עם מעשה הקנאות של פנחס, עליו זכה בכהונת עולם?

ז. סדר הדברים התמוה והמקומם הוא כזה: בני ישראל זונים עם המואביות; משה מצטווה להוקיע את ראשי השבטים; איש ישראלי מביא אישה מדיינית ובועל אותה קבל עם ועדה; פורצת מגפה, הקוטלת עשרים וארבעה אלף מבני ישראל; פנחס הורג את הזוג; האל אומר כי פנחס 'השיב את חמתו'; המגפה נעצרת. איך להסביר את דבר אלוהים על פנחס, שהוא השיב את חמתו?

הסיפור אינו רק מבולבל מבחינת היגיון העובדתי שלו, אלא הוא גם שופע מסרים מטרידים, כמו השבח לקנאות הרצחנית והצמדתו דווקא לכוהן הקנאי, או יחוס מזימה מכוונת לקשר של בנות מואב עם בני ישראל.

נקנח במדרש תלמודי, הניזון ממוטיבים בעייתיים אלה:

אמר להם {בלעם למואבים}: אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאווים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה: עשה להן קלעים, והושב בהן זונות, זקנה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן. עשה להן קלעים מהר שלג עד בית הישימות, והושיב בהן זונות, זקנה מבחוץ וילדה מבפנים, ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקנה: אי אתה מבקש כלי פשתן? זקנה אומרת לו בשוה, וילדה אומרת לו בפחות. שתים ושלש פעמים. ואחר כך אומרת לו: הרי את כבן בית, שב ברור לעצמך. וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר יין של נכרים. אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה בער בו. אמר לה: השמיעי לי. הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו: עבוד לזה! אמר לה: הלא יהודי אני. - אמרה לו: ומה אכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור, [והוא אינו יודע שעבודתה בכך]. ולא עוד אלא שאיני מנחתך עד שתכפור בתורת משה רבך, שנאמר: המה באו בעל פעור ויינזרו לבושת, ויהיו שקוצים באהבם (בבלי סנהדרין)

במדבר כ"ו

וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ

בפרק ט"ז נפרדנו מקורח ומעדתו. כך כתוב שם:

יט וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֶל כָּל הָעֵדָה... לא וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. לב וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ. לג וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה, וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל.

והנה בפרקנו נאמר: "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ".

ללא ספק – זו קושיה! חכמינו טרחו לא מעט להסביר זאת. כדאי לעקוב אחר הלוגיקה שלהם:

תחילה התנ"ך עצמו. בספר דברי הימים (פרק ו) מובאת שושלתו של קרח, עד לאלקנה ושמואל הנביא בנו.

דוד מינה את בן בנו של שמואל, הימן בן יואל, להיות אחד המשוררים בבית המקדש.

על אחד-עשר ממזמורי תהלים חתומים "בני קורח".

גם בתלמוד הבבלי (מסכת בבא בתרא דף טו עמוד א) נאמר ששלשת בני קורח היו מעשרת מחברי ספר תהלים מלבד הימן.

גם ראב"ע מפרש שבני קורח היו צדיקים וטובים, וזכותם עמדה להם.

אם כן, קיימות בתנ"ך עצמו עקבות נוספים לצאצאיו של קורח, הממשיכים להתקיים. והנה כמה מתרומותיהם היצירתיות של חכמים בעניין זה:

על פי רש"י, כשפתחה הארץ את פיה נשאר מקומם בתוך פי הארץ …ושם אמרו שירה, ושם יסדו המזמורים הללו, ועלו משם ושרתה עליהם רוח הקודש, ונתנבאו על הגלויות ועל חורבן הבית ועל מלכות בית דוד. רש"י גם מוסיף ציטוטים ממקורות קודמים לו כמו במדבר רבה, האומרים כי הם היו בעצה תחלה למרוד במשה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם. לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהינום וישבו שם, על שלשה עמודים, שלא יגיע אליהם חום האש, והתחילו לומר שירה.

בילקוט שמעוני תורה פרשת פנחס נאמר כי "נקרע כל מקום סביבותם, ואותו מקום שהוא תחתיהם לא נקרע".

בתלמוד, מסכת בבא בתרא דף ע"ד נוספים עוד פרטים: במעשה שאותו סיפר רבה בר בר חנה, המינכהאוזן התלמודי, שכאשר היה במדבר, ארע וישמעאלי אחד הראה לו את המקום שבו נבלעו קורח ועדתו במדבר, וסיפר רבה בר בר חנה, שהוא הטה את אזנו לשמוע את המתרחש בבטן האדמה, ושמע את בלועי קורח צועקים: "משה אמת ותורתו, והן בדאים!".

אם כן – בני קורח חיים על פני האדמה דורות על דורות, ביניהם שמואל הנביא, וכותבים מזמורי תהלים, או יושבי תחתיות ארץ? במדרשים כמעט הכל מותר, כולל סתירות לוגיות...

********

הניגוד החריף בין גורל קורח ועדתו לבין הופעת בני קורח בראש כמה מזמורי תהלים הניב עוד מדרשים חביבים. מסתבר שהצורך להצדיק או להצטדק הוא מניע יצירתי מאד כשמדובר בדרישת התורה.

במדרש תהלים (בובר) מזמור מ"ה כתוב שכל אחד מהבנים אמר מזמור אחד, ונקראו " ידידים של הקב"ה" ולימדו שירה לפני הקב"ה:

"בשלשה דברים נאמר המזמור הזה, בניצוח במשכיל בשיר, כנגד שלשה בני קרח, ומפני שהם שלשה אמרו שלשה, [ידידות], אמר להם הקב"ה: כל אחד ואחד שלו ידידות הם לפני, מניין אתה יודע שהיו משה ואהרן וכל הגדולים באין לשמוע שירתן של בני קרח, שנאמר 'למנצח על שושנים לבני קרח משכיל שיר ידידות', משמיע ידידים של הקב"ה.

מרד קורח במשה – היתה לו עדנה בדורנו. אחד המדרשים החז"ליים אודות אותו מרד הוליד ביטוי רב משמעות, והוא 'טלית שכולה תכלת'.

אמר ליה [אמר לו] קורח למשה רבינו: טלית שכולה תכלת, מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר ליה משה: חייב בציצית! אמר ליה קרח: טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה, וארבעה חוטין פוטרין אותה?!" (ילקוט שמעוני, על פי ירושלמי ומדרש רבה)

מה אומר קורח למשה במדרש הומוריסטי זה? 'אתה ציווית אותנו לתת פתיל תכלת בטלית, ואני עשיתי לי טלית שכולה תכלת. הטלית ממלאת אותו התפקיד של הפתיל, להזכיר לנו את מצוות התורה. אני רק הידרתי במצווה, ובחרתי להכין לי טלית שכולה תכלת. מה רע בזה?'

מה אומר משה לקורח? 'עם מצוות לא מתחכמים. אם אין פתיל תכלת (ציצית) לטלית, לא קיימת את המצווה'.

מה רצו חכמים לומר במדרש זה? האם ליבם היה עם קורח, שרק רצה להדר במצווה, או שמא שותפים היו למשה, שתבע מקורח לקיים את המצווה מילה במילה? על פי מדרשים רבים אחרים, סבורים היו החכמים כי קורח ועדתו חטאו כלפי משה וכלפי מצוות התורה, ומאידך – המדרשים החז"ליים מאפשרים את הסליחה לבני קורח, שכן חזרו בתשובה, על פי מדרשיהם, שרדו את הקטסטרופה, ובניהם אף זכו לכתוב פרקי תהלים.

ומדוע אני אומר כי היתה למרד קורח עדנה בדורנו? אתן את רשות הדיבור לרב אסטבן גוטפריד מ'בית תפילה ישראלי':

הטלית עם פתיל התכלת, תפקידה להזכיר לנו את מה שחשוב, “למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותיי". אם טלית שכולה תכלת משמשת לאותה מטרה, ואפילו באופן כוללני יותר, מקיף יותר, מחבק יותר – מה רע בזה? למה שאני לא אקיים את התורה בדרכי – או במילים אחרות – האם לא נכון לומר שיש יותר מדרך אחת להיות יהודי?

הרבנות הראשית בישראל בראשותו של הרב הראשי הספרדי, הרב עמאר, הזמין השבוע למעלה מ-100 רבנים לכנס חירום של הרבנים האורתודוקסים בארץ, על מנת להתאחד כדי למנוע את הכרת המדינה ברבנים ביהדות שאינה כמותם. מבחינתם אין מקום לא לטלית שכולה תכלת, ולא לטלית סגולה, ולא לטלית עם פסים, ובטח לא בטלית על אישה חס ושלום… בשבוע כזה, לקראת כנס ה”חירום” של הרב עמאר, טוב לזכור, שאף על פי כן ולמרות הכול – בני קורח לא מתו.

עמנואל בן יוסף

במדבר כ"ז

בנות צלפחד ונשות דור המדבר במדרשי חז"ל

על פי דר' דבורה אושפיזאי, המחלקה לתלמוד, אונ' בר-אילן

במדבר כז א וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. ב וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל-הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד לֵאמֹר. ג אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְהוָה בַּעֲדַת-קֹרַח כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. ד לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. ה וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהוָה.

ו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ז כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן. ח וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי-יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ. ט וְאִם-אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו. י וְאִם-אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו. יא וְאִם-אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה.

בדור יוצאי מצרים היו הנשים לסמל ולמופת. חז"ל לא היססו לשבחן: "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים, ובזכותן עתידין ליגאל"(שמו"ר א, פרק טז).

על הפסוק "וְאִשָּׁה בכל אלה לא מצאתי" (קה' ז כח) מסביר המדרש (פרקי דר"א פמ"ה), שבכל אלה שאמרו על עגל הזהב "אלה אלהיך ישראל" לא נמצאה אישה. הן סרבו לתת את נזמיהן לעגל, לא מפני שחסו על תכשיטיהן אלא מפני שלא רצו להקדישם לעבודה זרה, שהרי למשכן תרמו בנדיבות.

אף בעצת המרגלים לא נטלו הנשים חלק, ומעלתן זו של הנשים בולטת במיוחד על רקע דברי האנשים "נִתְּנָה ראש ונשובה מצריימה", בעוד הן מבקשות "תנה לנו נחלה".

וכך נאמר בילקוט שמעוני (רמז קע"ז):

וללמדך באיזו שעה עמדו (בנות צלפחד) לפני משה? בשעה שאמרו ישראל למשה: נתנה ראש ונשובה מצריימה, אמר להן: והלא כל ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתן מבקשות נחלה בארץ? אמרו: יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ.

וכך אומר ה' למשה: "כן בנות צלפחד דוברות".

ועל כך אומר רש"י (כז ה): "ראויה הייתה פרשה זו להיכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן".

יְהוֹשֻׁעַ הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא

יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. יג וְרָאִיתָה אֹתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ. יד כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן, בִּמְרִיבַת הָעֵדָה, לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם, הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן. טו וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר: טז יִפְקֹד יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. יז אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם, וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה. יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. יט וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה, וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. כ וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כא וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהוָה. עַל פִּיו יֵצְאוּ, וְעַל פִּיו יָבֹאוּ, הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה. כב וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ, וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ, וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה. כג וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו, וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה.

למה הכוונה במילים 'עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל-הָעֵדָה'? לאן אמורים לצאת בני ישראל 'על פי' יהושע בן-נון, ולאן יבואו? היציאה היא, קרוב לוודאי היציאה לדרך הנדודים או אולי היציאה למלחמה במצוות יהושע. הַבִּיאָה היא אולי החזרה למחנה בתום הקרב, או אולי הכניסה לארץ ישראל. תפקידו של יהושע מוגדר כאן כתפקיד של מנהיג מעשי: הוא המצווה, ועל פיו יישק דבר. כל בני-ישראל יפעלו על פיו, יצאו לפעולה וישובו ממנה.

האם בפסוקים אלה נמצא המקור לביטוי 'מוציא ומביא'? משמעות הביטוי היא, ללא ספק, מעשית. מי שמוציא ומביא הוא אדם פעיל ומעורב בעסקי העולם הזה. הביטוי שימושי בעולם המסחר, אך יותר מכך הוא משמש כיום לתאר 'מאכער', או עסקן, העובד בשירותו של מנהיג ועושה עבורו את הפעולות המורכבות, הרגישות והבעייתיות.

האם יהושע סומן כ'מאכער' של אלהים? קרוב לוודאי שלא, אך אין ספק שהוא יועד להנהגה מעשית, ובמצוותו יצאו ובאו בני-ישראל למשימות הלאומיות. התאמתו לתפקיד מבוססת על היותו 'אִישׁ אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ', על הסמיכה שהוא מקבל ממשה, הנותן לו מהודו, כלומר – מאציל עליו את הכריזמה שלו, ועל שיתוף הפעולה שלו עם אלעזר הכהן הגדול והיעזרותו במשפט האורים והתומים. כיצד יכול מנהיג מעשי לתפקד בתוך מערכת מגבילה כזאת – לאלוהים, או לאורים ולתומים, פתרונים!

********

רגע לפני חילוף המשמרות

ארבעים שנה הנהיג משה את בני ישראל. במהלך הקדנציה שלו התרחש הרבה: ציבור גדול של עבדים יצא לחופש, עזב ארץ, שהיתה מולדת עבור כל בני הדור ההוא, קיבל מרותו של אל אחד, שהשליט עליו את חוקיו ומצוותיו, התנסה בנדודים מייגעים ומרובי סכנות, וקיבל חזון עתידי של ארץ יעד, שתהיה ארצו. על כל המעשים האלה חתום משה, שאכל לא מעט מרורים כדי לממש את התכניות האלוהיות עבור עם ישראל. כל אותה העת היה משה המנהיג היחיד, שנסתייע בתמיכה האלוהית ובמעמד הכהונה בראשות אהרן אחיו. ניסיון אחד להחליף את המנהיג הושתק בתגובה אלוהית נוראה, ולמרות גילו המופלג של משה, לא נעשו עד עתה כל הכנות להחליפו. כעת, לאחר שאהרן כבר הלך לעולמו והוריש את הכהונה הגדולה לבנו אלעזר, מגיע תורו של משה לפנות את הבמה. היוזמה אינה מגיעה מלמטה, מן העם. אלוהים הוא המנהל את המהלך, והוא אף מצביע על היורש.

אין ספק כי רגע זה, בו נודע למשה, כי לא יבוא אל הארץ המובטחת עם בני עמו, הוא רגע קשה מאד עבור מי שהקדיש את כל חייו למשימה, שכעת ברור לו, כי הוא לא יזכה לראותה מושלמת. גם עבור מי שנחשב לצנוע ועניו, יש בידיעה זו משום כפיות טובה של האל, שתבע ממנו כל כך הרבה לאורך כל המסלול.

לקוראים בספר יהושע מתברר עד מהרה, כי המשימה של כיבוש הארץ שונה בתכלית ממשימותיו של משה במדבר. יש רגעים כאלה בחיים, בהם נדרש האדם להבין, כי מציאות החיים ואתגריהם משתנים, וכי יתכן שמה שעשה כל כך היטב במשך זמן כה רב, כבר אינו נדרש ואינו מתאים לצרכי השעה. רגעים קשים אלה מתמזגים בהכרה הכאובה של האדם, שמעבר לחייו המקצועיים, הוא הולך לקראת מותו.

המקרא עושה חסד עם משה, וממשיך לתארו כממלא אחר צו ה' ללא קובלנות. אם היו לו רגעים של ויכוח עם החלטות האל, לא היו אלה ממוקדים בגורלו האישי, כי אם ברגשי המחויבות שלו כלפי העם. כעת, כאשר מבשר לו אלוהים את הבשורה הקשה, ואף מצווה עליו לפעול בעצמו להשלמת המהלך, להסמיך את יהושע להנהגה, ולהתכונן למותו, הוא עושה כדבר ה'. וכך מסתיים הפרק:

וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ, וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ, וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה, וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו, וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶׁה.

חז"ל רואים את משה אחרת לחלוטין, והם מתארים אותו כמי שנאבק בכל כוחו בגזר דינו. משה שלהם הוא הרבה יותר אנושי, אך הרבה נגרע מאיכותו האגדית, זו שמטפחת התורה.

עמנואל בן יוסף

במדבר כ"ח

מִקְרָא קֹדֶשׁ

זו אינה הפעם הראשונה בתורה שצירוף המילים הזה – 'מקרא קודש', מופיע. כבר בספר שמות נאמר לגבי חג הפסח:

וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם: (שמות י"ב ט"ז)

בפרקנו זה מופיע הביטוי בהקשר לשני חגים – הפסח ויום הביכורים. האם מדובר בהנחיה לקריאת התורה בציבור בחגים אלה? קשה להניח, שכן הביטוי מלווה את ההנחיות הראשונות של האל לגבי קיום מצוות, המתגבשות באותה העת לבסיס הטקסי של החגים והמועדים. גם אם נקבל שהאל כתב בעצמו את התורה כולה, והכתיבה למשה, כולל הפרקים המספרים על הימים שאחרי מות משה, וגם אם האל צפה עתידות מראש, עדיין נראה שמנהג קריאת התורה בציבור התעצב מאוחר הרבה יותר.

על פי פרשנים מסורתיים כמו רש"י ושד"ל - 'מקרא קודש' משמעותו קריאה לעם להתכנס לאירוע של קדושה, או הכרזה על יום מסוים כיום קדוש. אני נוטה לקבל פרשנות זאת.

מה אופיו של חג הקרוי 'מקרא קודש'? חג כזה מבקש שתי פעולות: התכנסות קהילתית והכרזה על קדושת היום. חג אינו אירוע דתי אינטימי שבין אדם לאלוהיו, כי אם אירוע הנעשה בחברה המכבדת אותו, ואשר מתגבשת סביבו. ההכרזה על הקדושה יכולה להיעשות בדרכים שונות, אך בכולן יש משהו טקסי, אם בקריאת ברכה של קידוש (וכך מקדשים בחגינו ובמועדינו על היין) ואם בלבוש חגיגי, בשירה משותפת, בקריאת טקסטים מוכרים, המיוחדים ליום זה, ואפילו במאכל ובמשקה האופייניים לאותו חג.

שני יסודות אלה – הקהילה והטקס – הם יסודות חשובים בגיבוש חברה, גם אם אין הדת מהווה עוד את הדבק החברתי. גם קהילות לא דתיות מקיימות, ואף מחדשות טקסים המלווים ימי חג ומועד.

עם העליות הראשונות לארץ ישראל גילתה הציונות החילונית שהיא נזקקת לטקסים קהילתיים מסוג חדש, כי רוב הטקסים עליהם שמר העם היהודי במשך דורות רבים היו טקסים דתיים. למילוי משימת יצירה זו נחלצו מספר גופים וארגונים, ביניהם יוזכרו מורי וגננות מערכת החינוך והתנועה הקיבוצית.

ואם את המונח 'קודש' נרחיב מעבר למשמעות הדתית שלו ונחיל אותו גם על ערכים מקודשים או חשובים לנו, הרי שמעולם לא פסה חשיבותו של 'מקרא קודש'.

******

וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַיהֹוָה פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם, וְאַיִל אֶחָד, כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם, וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת, מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, לַפָּר הָאֶחָד, וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לָאַיִל הָאֶחָד, וְעִשָּׂרֹן עִשָּׂרוֹן סֹלֶת, מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד, עֹלָה רֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהֹוָה, וְנִסְכֵּיהֶם חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר, וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל, וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ יָיִן, זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

כבר בספר שמות פרק י"ב, פסוק ב' מוזכר החודש, וכך נאמר שם: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. מכאן אפשר להניח, ששילוב החודשים בלוח השנה השמשי אינו עניין מאוחר (תקופת בית שני), כפי שמציעה פרופ' רחל אליאור, אלא אם כן הפסוקים המתייחסים לחודשים ולראשי החודשים הם בגדר תוספת מאוחרת לפסוקי התורה.

על פי הכתוב בספר שמות אנו למדים שהשנה חולקה לחודשים, וכי ניסן היה החודש הראשון למנין החודשים.

כאן, בפרקנו, אנו למדים משהו נוסף, והוא ציון ראש החודש על ידי פולחן קרבנות מיוחד במשכן.

ראש החודש צבר במהלך הדורות מנהגים רבים, וביניהם נזכיר תפילות מיוחדות בבית הכנסת, הכרזה חגיגית על תחילת החודש, הקבלת פני הרב, הבאת מעות למלמדים על ידי התלמידים, קיום סעודה חגיגית, ושימת דגש מיוחד על הנשים דווקא בראש החודש. כבר בתלמוד נאמר כי נשים פטורות ממלאכה בראשי חודשים. אחת ההנמקות היפות למנהג זה קושרת את המחזור הירחי למחזור הנשי, ומשום כך משמש ראש החודש, המתחיל את המחזור הירחי החדש, כיום חג לנשים כולן, שלכל אחת מהן מחזור המתחיל ביום אחר בחודש. לפי ה"אור זרוע", השכר שהנשים עתידות לקבל לעתיד לבוא (ולא כלשון המדרש לעולם הבא) עניינו שההתחדשות הטבעית של האישה תהיה במקביל להתחדשות הלבנה. בדורנו מתחיל להתגבש מנהג חדש, ובו נשים חוגגות בצוותא את ראש החודש; וכך מוצאות הנשים ביטוי לצורך בהעצמה מגדרית במסורת המאד ותיקה של היהדות.

כבר הזכרנו את הברכה הנהוגה בבית הכנסת בשבת שלפני ראש החודש, הנה היא, בגרסה האשכנזית:

יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ. שֶׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחודֶשׁ הַזֶּה לְטובָה וְלִבְרָכָה. וְתִתֶּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִים. חַיִּים שֶׁל שָׁלום. חַיִּים שֶׁל טובָה. חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה. חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה. חַיִּים שֶׁל חִלּוּץ עֲצָמות. חַיִּים שֶׁיֵשׁ בָּהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם וְיִרְאַת חֵטְא. חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם בּוּשָׁה וּכְלִמָּה. חַיִּים שֶׁל עשֶׁר וְכָבוד. חַיִּים שֶׁתְּהֵא בָנוּ אַהֲבַת תּורָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם. חַיִּים שֶׁיְּמַּלֵא ה' מִשְׁאֲלות לִבֵּנוּ לְטובָה. אָמֵן סֶלָה:

מִי שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבותֵינוּ וְגָאַל אותָם מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת. הוּא יִגְאַל אותָנוּ בְּקָרוב וִיקַבֵּץ נִדָּחֵינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפות הָאָרֶץ. חֲבֵרִים כָּל יִשְׂרָאֵל וְנאמַר אָמֵן:

ראשׁ חדֶשׁ פלוני יִהְיֶה בְּיום פלוני הַבָּא עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל לְטובָה:

יְחַדְּשֵׁהוּ הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּו בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקום שֶׁהֵם. לְטובָה וְלִבְרָכָה. לְשָׂשׂון וּלְשִׂמְחָה. לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה. לְפַרְנָסָה טובָה וּלְכַלְכָּלָה. לְחַיִּים טובִים וּלְשָׁלום. לִשְׁמוּעות טובות. וְלִבְשׂורות טובות. (בחורף וְלִגְשָׁמִים בְּעִתָּם). וְלִרְפוּאָה שְׁלֵמָה. וְלִגְאוּלָה קְרובָה וְנאמַר אָמֵן:

במדבר כ"ט

אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיהוָה בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם, לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם.

אֵלֶּה – קרבנות שחייבים אתם להקריב ביום התרועה, ביום הכיפורים ובשמונת ימי חג הסוכות.

לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וגו' – לא כולל קרבנות שנדרתם או החלטתם להקריב שלא במסגרת קרבנות החובה של חגים ומועדים אלה.

ואנו, שפסקנו מזה זמן רב להקריב קרבנות, איך ננהג? איך נרצה לנהוג? האם נמחק מהלוח את כל אותם חגים, שהתאפיינו בעיקר בהקרבת קרבנות באוהל מועד או בבית המקדש?

התשובה מצויה בביטוי 'לבד מנדריכם...'. זה החלל שעלינו למלאו בתוכן חדש, שיתאים למערכת ערכינו.

משפסקו הקרבנות, לאחר חורבן בית המקדש השני, הלך והתגבש התחליף להם בצורת תפילות בציבור, וכך נוצרו תפילות שחרית, מוסף, מנחה וערבית, מונחים שנשאבו מפולחן הקרבנות.

אך גם התפילות אינן יכולות למלא את ימינו בתוכן – לא את ימי החול ולא את ימי החג והמועד. התפילה, שהיא שיחה עם האל בו אנו מאמינים, קשה ליהודי החילוני, וביחוד תפילת הקבע, זו הנהוגה בציבור כדרך שגרה.

מה יעניק תוכן חגיגי לאותם ימים בלוח השנה, אם לא נרצה לוותר עליהם לגמרי? לא נקל ראש בשאלה זו. תשובות רבות לה, אך דווקא משום ששולחן ערוך אין לנו – אנו שבים ומתלבטים בעניין. התכנסות בני המשפחה, המפוזרת רוב השנה במקומות רחוקים, תחת קורת גג אחת, היא אחת התשובות. פעם לא היה צורך בזה, ואילו כיום הצורך אמיתי. מרכיבים טקסיים כמו לבוש חגיגי, ניקיון וקישוט הבית לכבוד האורחים, מתנות מיוחדות לחג, אכילה ושתייה, שירה ושיחה – כל אלה יתאימו לכל חג. ועוד יש להוסיף ישיבה משותפת סביב נכסי תרבות שלנו, הקשורים בחג המיוחד בו אנו נפגשים. אכן – מלאכה רבה, שאנו עדיין בתחילת ההתמודדות עם משימות היצירה והחידוש שלה.

אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ בְּמוֹעֲדֵיכֶם, לְבַד מִכָּל אֲשֶׁר תִּמְצְאוּ לְנָכוֹן לִיצוֹר וּלְחַדֵּשׁ, וְשָׂמַחְתֶּם בְּחַגְּכֶם.

********

על עינוי הנפש ביום הכיפורים

וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם. כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ.

מה פירוש 'וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם'? האם העינוי הוא, כפשוטו, סבל?

בנוסף למשמעות הפשט של המילה 'ועיניתם', הרומזת לסבל, גם קרבן החטאת מצביע על קשר בין היום הקדוש הזה, יום הכיפורים, לחטאינו. בויקרא ט"ז נאמר במפורש 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ.' ומכאן התפתחו תפילות יום הכיפורים, העוסקות בחטאינו, בחרטה עליהם, ובבקשת המחילה מהאל. מכאן האווירה הרצינית והכבדה האופפת את החג, שבו, על פי אמונות שהתפתחו אחרי תקופת המקרא, נגזר דיננו לחיים או למוות על פי מעשינו.

אם כן, האם אנו מצווים על פי התורה לגרום לעצמנו סבל ביום הכיפורים? מה ההיגיון בגרימת סבל עצמי? יתכן שיש בגרימת הסבל העצמי מעין הצהרה על כך, שאנו ראויים לסבל, משום שחטאנו. יתכן שיש בגרימת הסבל העצמי הבעת תקווה, שעל שום שאנו גרמנו סבל לעצמנו, יתכן שבזאת נעורר באל אמפתיה או רחמים, והוא יסלח לנו.

מסתבר שפרשנים מוקדמים לא ראו זאת כך. קיימות לא מעט התבטאויות של חכמים בעניין זה. במסכת יומא נאמר: 'אמר רב נחמן בר יצחק: תדע, שכל העולם כולו רעב והוא שבע'. ר' נחמן בר יצחק רואה אפשרות זו כלגיטימית, שהאדם אינו אוכל ביום הכיפורים, אך מרגיש שובע לעומת העולם כולו. מכאן, שאין מצוות עינוי הנפש במובן של גרימת סבל.

הרב דב דוד לבנון אומר בעניין זה: ' לכאורה מה היתרון של מי ששבע ביוה"כ, הלא מצווה היא להתענות בו? אלא מכאן שאין מצווה להיות מעונה, אלא לשבות מעניני עוה"ז, ואם הוא שבע בלא שיעשה מעשה, יצא ידי חובת היום, ואדרבה סימן טוב לו שלא הצטער והוא שבע'.

והרמב"ן מפרט:'"ראה סמאל, שלא נמצא בהם חטא ביום הכיפורים, אמר לפני הקב"ה: ריבון כל העולמים! יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים, מה מלאכי השרת יחפי רגל, כך הן ישראל יחפי רגל ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה, כך ישראל אין בהם אכילה ושתיה ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת אין להם קפיצה, כך ישראל עומדין על רגליהם ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת, שלום מתווך ביניהם, כך הן ישראל, שלום מתווך ביניהם ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, כך הן ישראל נקיים מכל חטא ביום הכיפורים. והקדוש ברוך הוא שומע עדותן של ישראל מן הקטגור שלהם, ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל הכהנים ועל כל עם הקהל, שנאמר 'וכִפֵּר את מקדש הקדש וגו' '.

ואלו רק מקצת דבריהם של חכמים אודות עינוי הנפש ביום הכיפורים. דברים אלה עשויים לחזק את הגישה כלפי היום הקדוש הזה כאל יום חגיגי במיוחד, ולא כיום אבל.

אמי זכרונה לברכה, שילדותה עברה עליה בבית מסורתי, נהגה לצטט את אביה, שלא זכיתי להכיר, שאמר את הדברים הבאים: אם אתה מתכוון לשבת בבית הכנסת כל היום ולומר תפילה, רצוי שתימנע מאכילה, וכך תוכל להתרכז בעניינים הרוחניים. אם אינך מתכוון לעשות זאת, אין סיבה שלא תאכל.

עמנואל בן יוסף

קישורים

בוא אלי פסוק נחמד

קבצים מצורפים

לפרשת פנחס - הרב אבי פסקל

לפרשת פנחס, בנות צלפחד - בארי צימרמן תשע"א

מיהו מדייני - בארי צימרמן תשע"ב

ואלה פקודי משה ואלעזר הכהן - בארי צימרמן תשע"ג