ותבוא לנסותו בחידות

וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ בְּחִידוֹת

מלכים א י א וּמַלְכַּת-שְׁבָא שֹׁמַעַת אֶת-שֵׁמַע שְׁלֹמֹה לְשֵׁם יְהוָה, וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ בְּחִידוֹת. ב וַתָּבֹא יְרוּשָׁלְַמָה בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד, גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים, וְזָהָב רַב-מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה, וַתָּבֹא אֶל-שְׁלֹמֹה, וַתְּדַבֵּר אֵלָיו אֵת כָּל-אֲשֶׁר הָיָה עִם-לְבָבָהּ. ג וַיַּגֶּד-לָהּ שְׁלֹמֹה אֶת-כָּל-דְּבָרֶיהָ, לֹא-הָיָה דָּבָר נֶעְלָם מִן-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָהּ. ד וַתֵּרֶא מַלְכַּת-שְׁבָא אֵת כָּל-חָכְמַת שְׁלֹמֹה, וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה. ה וּמַאֲכַל שֻׁלְחָנוֹ, וּמוֹשַׁב עֲבָדָיו, וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָו, וּמַלְבֻּשֵׁיהֶם, וּמַשְׁקָיו, וְעֹלָתוֹ אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית יְהוָה - וְלֹא-הָיָה בָהּ עוֹד רוּחַ. ו וַתֹּאמֶר אֶל-הַמֶּלֶךְ: אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי עַל-דְּבָרֶיךָ וְעַל-חָכְמָתֶךָ. ז וְלֹא-הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים, עַד אֲשֶׁר-בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי, וְהִנֵּה לֹא-הֻגַּד-לִי הַחֵצִי. הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב אֶל-הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי. ח אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ, אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה, הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד, הַשֹּׁמְעִים אֶת-חָכְמָתֶךָ. ט יְהִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּרוּךְ, אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ לְתִתְּךָ עַל-כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבַת יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם, וַיְשִׂימְךָ לְמֶלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה. י וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה, לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב, אֲשֶׁר-נָתְנָה מַלְכַּת-שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. יא וְגַם אֳנִי חִירָם אֲשֶׁר-נָשָׂא זָהָב מֵאוֹפִיר הֵבִיא מֵאֹפִיר עֲצֵי אַלְמֻגִּים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה. יב וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ אֶת-עֲצֵי הָאַלְמֻגִּים מִסְעָד לְבֵית-יְהוָה וּלְבֵית הַמֶּלֶךְ, וְכִנֹּרוֹת וּנְבָלִים לַשָּׁרִים, לֹא בָא-כֵן עֲצֵי אַלְמֻגִּים, וְלֹא נִרְאָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. יג וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה נָתַן לְמַלְכַּת-שְׁבָא אֶת-כָּל-חֶפְצָהּ אֲשֶׁר שָׁאָלָה, מִלְּבַד אֲשֶׁר נָתַן-לָהּ כְּיַד הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וַתֵּפֶן וַתֵּלֶךְ לְאַרְצָהּ הִיא וַעֲבָדֶיהָ.

האפוס האתיופי-נוצרי כֶּבְּרַה נַגַשְׂתְ, יציר ימי הביניים, מציג גרסה משלו לזיקה בין בית המלוכה האתיופי לבין בית דוד. המסורת האתיופית מספרת כי המלכה מקדה נולדה ב-1020 לפנה"ס באופיר והתחנכה באתיופיה. בנה מנליק, שנולד מזיווגה עם שלמה, הוא אבי השושלת האתיופית. וכך אומרת מקדה, מלכת שבא, לקראת צאתה לדרך אל ארץ ישראל:

אני משתוקקת לחוכמה, ולבי יחפש להבין. חכמה טובה לאין ערוך מאוצרות זהב וכסף, היא מתוקה מדבש, משמחת לבב אנוש יותר מיין ומאירה יותר מהשמש. החכמה היא המקור לשמחת הלב, מאור לעיניים, כוח ותנופה לרגליים, מגן לחזה וקסדה לראש. בזכות החכמה האוזניים שומעות והלב מבין...

מה בין אקסוטיקה לתנ"ך?

למילה 'אקסוטיקה' יש טעם לוואי, שאניני הטעם מנסים להתרחק ממנו. האקסוטיקה היא הזוהר והמשיכה שיש לרחוק, ללא-מוכר. האקסוטי משפיע קסמו על מי שמאס בשגרה המוכרת לו, והוא מחפש טעם אחר, חדש, שיגרה את חושיו. כשאנו לומדים להכיר את אותו יעד רחוק, שהיה כל-כך בלתי מושג – מתפוגג לו הניחוח האקסוטי ונעלם.

ארץ שבא – היכן שכנה? האם היתה קיימת במציאות, או כולה דמיון? ואם היתה – האם כה משופעת היתה באוצרות טבע וחי מופלאים, שלא היו כדוגמתם בארץ ישראל ובסביבתה?

המחקר הגיאוגרפי-היסטורי הניב כמה תשובות אמינות למדי לשאלות אלה: ארץ שבא זוהתה. נופה והטבע שלה ידועים. ועדיין צבועים פסוקי הסיפור הקצר הזה בגוון אקסוטי מרתק. דמותה של מלכת-שבא, שאפילו שם לא ניתן לה בתנ"ך, היא, ככל הנראה, שילוב של מציאות ואגדה, שהלכו ונתערבבו עם חלוף השנים עד לבלי הפרד. דורות רבים בתרבויות שונות במרחב המזרח-תיכוני המשיכו ותפרו תוספות אגדיות לסיפור הקצר הזה. החידה המקראית סביב המלכה, שעשתה את כל הדרך משבא לארץ יהודה כדי לנסות את המלך המקומי בחידות, הלכה ותפחה, ונוספו לה מאפיינים ארוטיים, מיסטיים, מאגיים, ומה לא.

במקרה זה לא הצליח המדע לפרק את המעטה האקסוטי מסיפור יפה זה, וטוב שכך.

עמנואל בן יוסף

בִּקּוּר מַלְכַּת שְׁבָא

יהודה עמיחי

ראשון מתוך מחזור שירים

א. הֲכָנוֹת לַנְּסִיעָה

לֹא נָחָה, אֶלָּא

נָעָה. כִּשְׁוָא נָע.

מַלְכַּת שְׁבָא

קָמָה מֵרִבְצָהּ בֵּין קְלָלוֹת אֲפֵלוֹת

מָחֲאָה כַּף.

הַמְּשָׁרְתִים נָפְלוּ עַל גַּב,

עֲטָלֵפִים הִתְחַלְּפוּ

וּכְבָר צִיְּרָה בַּחוֹל

בּבֹהֶן רַגְלָהּ

אֶת שְׁלֹמֹה, כִּבְיָכוֹל,

כְּמוֹ כַּדּוּר, כְּמוֹ

דַּג בְּזָקָן, כְּמוֹ

עֲנָן בְּלִי עִנְיָן, כְּמוֹ

חֲצִי עוֹף וַחֲצִי שְׁלֹמֹה.

שַׂר הַטְּקָסִים הִגְזִים

בְּטַוָּסִים וְאַרְגָּזִים.

אֲחַר כָּךְ פָּתְחָה מְעָט

אֶת עַצְמוֹת הַבָּרִיחַ,

שֶׁיוּכַל לְהָרִיחַ

אֶת רֵיחַ לִבָּהּ.

כְּמוֹ כֵן הוּבְאוּ נוֹצוֹת

לְדַגְדֵּג אָזְנוֹ

כְּנֶגֶד אֲזֵנוֹ.

גַּם גֻּנְבָה לָהּ מִלָּה

עַל בְּרִית הַמִּילָה.

הַכֹּל רָצְתָה לַדַעַת

סַקְרָנוּתָהּ פָּרְחָה כְּמוֹ צָרַעַת.

אַחְיוֹת דָּמָהּ הַפְּרוּעוֹת

צָעֲקוּ דֶּרֶךְ רַמְקוֹל כָּל גּוּפָהּ,

הַכַּפְתּוֹרִים בַּשָּׁמַיִם

נִפְתְּחוּ,

רֹאשָׁהּ הֶהָפוּךְ

הֻכָּה בַּפּוּךְ,

כָּל בָּתֵּי בֹּשֶׁת

שֶׁל רִגְשׁוֹתֶיהָ

בְּאֹדָם הוּאֲרוּ.

בַּחֲרֹשֶׁת

דָּמָהּ עָבְדוּ

עַל לֵיל בָּא,

לַיְלָה אָפֵל, כְּמוֹ רָהִיט יָשָן,

לֵיל עַד

עַד יַעַר עַד.

ספני שלמה המלך

נתן אלתרמן, נעמי שמר

כן, היה זה חבר עז מאין כמוהו

ימאים היו הללו! איש ואיש

צור וכוש ידעו טיבם אשדוד והודו

ים אלות וים כפתור וים תרשיש

גם משוט גם כוס הטיבו לאחוז הם

גם פגיון ידעו לתפוס בהידרשם

הם נשאו עגיל גדול בתנוך האוזן

ומצנפת מואדמת לראשם.

ואל מול מרחק האופק הנגול

כך היו הם מזמרים יחדיו בקול:

עציון גבר, עציון גבר

עציון גבר ים אילות

בסירות הים יעבר

ובאוניות גדולות

אך רחב מים לב גבר

מי עוברו באין משוט?

נערה מעציון גבר

עציון גבר ים אילות.

זאת זימרו הם אחר כך בקול עצבת

ארוכה הדרך לתרשיש

אחר כך לקול פקודה ברוח צוות

למלאכה קפצו בין רגע איש ואיש

עד שמעם פקודה לתקוף... ואז בשעט

בסערה הם באויב היו פורצים

וכמעט היתה האוניה נבקעת

בקוראם: יחי שלמה ויחי הצי

ובעודם עוברים כסער ועלעול

כך היו המה נושאים ביחד קול:

עציון גבר, עציון גבר

עציון גבר ים אילות

שיכה אותנו דבר

אם ניסוג ואם נימוט

יוודע היום מי גבר

ותשמע את פועלו

נערה מעציון גבר

עציון גבר ים אילות.

ובשובם באוניה לחצות ימים בה

היא נושאת אוצרות כל ארץ ואיים.

אלמוגים בה וזהב בה ובשמים בה

שנהבים בה וקופים ותוכיים

היא חותרת ומקוטרת מור ופלא

מצולקת מסופות וזעף קרב

ויודעה היא: ימאי שלמה המלך

נפלאו מאלמוגים ומזהב.

שר הרוח, שר מפרץ כחול

כל וכל שרים יחדיו בקול

עציון גבר, עציון גבר

עציון גבר ים אילות

בסירות הים יעבר

ובאוניות גדולות

אך רחב מים לב גבר

מי עוברו באין משוט?

נערה מעציון גבר

עציון גבר ים אילות.