מטות

פרשת מַטּוֹת

במדבר ל'

מִי הִרְשָׁה לָךְ?

ב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה: ג אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר (איסור) עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל (יחלל) דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.ד וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ. ה וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ, וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם. ו וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ, אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם, וַיהוָה יִסְלַח לָהּ, כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ. ז וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ, וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ (נדרים שנדרה עוד בבית אביה) אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ, אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ. ח וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ, וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ. ט וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ, יָנִיא אוֹתָהּ, וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ, וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ, אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וַיהוָה יִסְלַח לָהּ... יז אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ.

נדירת נדר או שבועה לאיסור, להימנעות מדבר מה – אלה מעשים שעושה אדם מאמין מול בוראו. התורה מתייחסת ברצינות רבה לחובת אדם לקיים את נדרו.

פסוקי הפרשה שלנו עוסקים בזכותה ובחובתה של אישה לנדור נדרים ולקיימם. שני ערכים דתיים מרכזיים מתנגשים כאן זה בזה – סמכותו ובעלותו של הגבר על האישה שבביתו, בתו או אשתו, מול הקדושה שבקיום נדרים.

התורה מנסה להתמודד עם הדילמה הזאת בדרך של פשרה: יכול האב או הבעל לבטל את נדריה של הבת או של האישה רק אם הדבר נעשה ברגע נדירת הנדר, אחרת – זכותה וחובתה של האישה לקיים את נדריה. חז"ל מוסיפים ומגבילים את סמכות הגבר להפר נדרי האישה רק לנדרים הכרוכים בעינוי הנפש (כמו צום או הימנעות מטיפוח הגוף) ובעניינים שבינו לבינה (כמו הימנעות מיחסי אישות). דווקא בעניין נדרים הכרוכים בממון (כמו הקרבת קרבן יקר ערך) אין הגבר יכול להפר את נדרי אשתו.

ואנו שואלים את עצמנו: מדוע מתירה התורה לבעל להפר את הנדר שנדרה אשתו בפניו, ברגע נדירת הנדר? האם רגע ההכרזה על הנדר הוא עדיין בגדר הבעת רגש, שניתן לצננה במחשבה שלאחר מעשה? אם כן, מדוע הדבר מוזכר רק ביחס לנשים? האם יש בכך רמז לקלות הדעת שהתורה אולי מייחסת לנשים? דעות כאלה ניתן למצוא בכתבי הפרשנים מחז"ל ועד ימינו, אך הן אינן מבהירות על מה חשבו כותבי התורה בעניין זה.

*********

נקדיש הפעם מעט תשומת לב לפרשנות המעניינת והמפורטת של 'אור החיים' לפסוק:

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה, אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ, לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ. כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.

ותחילה מעט מידע (מהויקיפדיה) אודות 'אור החיים':

רבי חיים בן עֲטַר נודע בכינוי 'אור החיים' על שם ספרו, שהוא פירוש לתורה. הוא נולד במרוקו ב-1696, ונפטר בירושלים ב-1743. היה מגדולי פרשני המקרא בתקופת האחרונים, פרשן התלמוד, מקובל ופוסק הלכה. את מרבית שנותיו חי במרוקו. בגיל ארבעים ושלוש עלה לארץ ישראל עם שתי נשיו וחבורת תלמידים שהתעתדה להקים בארץ ישראל ישיבה, תוך כדי שהוא קורא ליהודים שפגש בדרכו להצטרף לעלייתם. במסעו לארץ ישראל עבר דרך איטליה, בה הדפיס את ספריו שהקנו לו את שמו בכל תפוצות ישראל. לאחר תקופת נדודים בצפון ארץ ישראל, השתקע בירושלים, ובה הקים את ישיבתו, "מדרש כנסת ישראל". בן עטר נפטר כשנה לאחר בואו לירושלים, בגיל 47.

וכך כותב ר' חיים בן עטר:

איש כי ידור נדר לה' וגו' - צריך לדעת למה כפל לומר 'ידור נדר' או 'השבע שבועה', ולא הספיק לומר כי ידור לה' או ישבע. עוד למה כפל לומר 'לא יחל ' וגו' כל היוצא מפיו. אכן לפי שיש ב' (שְׁנֵי) מיני נדרים ושבועות, אחד בעניינים הנוגעים לנפש, ויתחלק לב' (שני) עניינים - אחד לעשות מעשה הטוב כגון ללמוד וללמד להקדיש לגמילות חסדים, ואחד להרחיק התיעוב, ... לבל ידור בשכונת אישה חשודה, לבל ילך בחברת פועלי און וכדומה. שני - בעניינים הנוגעים לגוף במעשה, שאין בו לא איסור ולא מצוה, וגם זה יתחלק לשני דברים, לאכול ולשתות לדור בדירה זו וכדומה, או שלא לאכול דבר פלוני ושלא ללבוש מלבוש זה וכדומה. ויצו ה' משפטיו כדת מה לעשות, ואמר כי ידור נדר סתם נדר יגיד על המעשה שנדר ללכת למקום פלוני או לעשות איזה דבר, ולפי שיש נדר שהוא לה' ודינו משונה (שונה) מנדרי חול כאשר יבאר הכתוב. לזה פרטו ואמר נדר לה', נמצאת אומר שהזכיר הכתוב ב' מיני נדרים, נדרי חול ונדרי קודש.

את הנדרים מחלק בן עטר לשני סוגים, נדרים הנוגעים בענייני חולין, ונדרים הנוגעים בענייני קודש.

ואומרו 'או השבע שבועה' כנגד העדר המעשה כמו שגמר אומר לאסור איסר (איסור) על נפשו, ויש גם כן בזה ב' נדרים, נדרי חול כגון לאסור דברים שאין מצוה באיסורם, או לאסור גם כן דברים שהם אסורין כגון בועז שנשבע ליצרו, ונתחכם ה' במה שאמר תיבת 'לה' ' בין נדר לשבועה, להסמיך לה' נדר ושבועה לומר שהכפל שבא בנדר ובשבועה הוא פרט הנוגע לה', ולא כללו בכלל נדרי חול לפי שדינו משונה, והוא מה שגמר אומר לא יחל דברו ככל היוצא וגו' פירוש כנגד נדרים שהם דברי חול ושבועות שהם מניעת דברים שאין בהם צורכי מצוה כשבועתו של בועז וכדומה לה, אמר 'לא יחל', פירוש הוא לא יחל, אבל אחרים מתירים לו וכמו שפירשו רז"ל (שם), וכנגד נדרים שהם נדרי הקדשות ונדרי שמים ושבועות שיש בהם צורכי מצוה, אמר ככל היוצא מפיו יעשה בזה, אין בהם תנאי, שאחרים יכולין להתירו, אלא הם דברים שאין להם התרה.

השבועה, על פי בן עטר, שונה מהנדר בזה שהיא הכרזה על הימנעות ממשהו, וגם היא מתחלקת לשני סוגים – הימנעות ממעשה שאינו אסור על פי התורה, והימנעות ממעשה אסור, כלומר – הכרזה על מאמץ מיוחד לא לעבור על מצווה מהתורה, האוסרת עלינו דבר מה.

ננסה להתייחס במילים משלנו להסבר שמביא בן עטר. עניין הנדרים והשבועות אינו עניין פשוט כלל וכלל, שכן כלולים בו סוגים שונים של הכרזות והתחייבויות. יש להבחין בין נדרים או שבועות העוסקים בקודש לבין אלה העוסקים בענייני חולין. יש להבחין בין התחייבויות, שהן בעצם רק הודאה בחשיבות איסור או מצווה, הכתובים בתורה, לבין התחייבויות למשהו שאין בתורה חיוב או איסור שלו. כמו כן יש להבחין בין התחייבות לבצע דבר מה לבין התחייבות להימנע מביצוע דבר מה. ואת כל הפירוט הזה גוזר בן עטר מהכפילות הבאה לידי ביטוי בצירופים 'ידור נדר' או 'הישבע שבועה', כמו גם מהמונחים השונים לכאורה – 'נדר' או 'שבועה'.

בהחלט יכול להיות שהתורה לא נתכוונה לכך, אך עבור בן עטר זו הזדמנות לגזור בדרך מדרשית משהו מקבץ מְגֻוָּן של מצבים שונים אחד מרעהו, ולומר שכל מצב מבקש התייחסות שונה.

עמנואל בן יוסף

הפרשה שלנו פותחת בקביעה: "ואישה כי תידור נדר... ואסרה איסר", ובכך מבהירה כי באופן מהותי אישה יכולה - ורוצה - לקבל החלטות על עצמה. אלא שההכרה בכך מערערת צורך יסודי של החברה המדכאת, ולכן, לאחר הבהלה, נמצא הפתרון: האחריות על נדרי האישה מופקדת בידי בעלה ואביה. כך, בפסוקים ספורים, מודה מערכת המשפט כי רוחן של הנשים לא מוכנה למות, אך באותה אבחה היא מסבירה איך תסגור את חור החירות שהתגלה לפתע

אני חושבת בעצב ובפיקחון על כך שהנדרים המתוארים כאן הם נדרי "איסר". איסורים שהאישה מקבלת על עצמה. הכוח העיקרי שנותר בידי אנשים מחברות מוחלשות הוא לפגוע בעצמם. אנחנו מכירים את זה: שביתות רעב, התאבדויות, פציעה מכוונת שתפגע בשבוי אך גם ביכולתו לשרת את שוביו. "ואסרה איסר... על נפשה". כואב לחשוב שזה מירב הכוח שהיה בידיי האמהות שלנו, ואפילו הוא נשלל מהן.

רוחמה וייס

במדבר ל"א

פּק"ל שֶׁל מִלְחֶמֶת דָּת

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: ב נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ ג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר: הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא, וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהוָה בְּמִדְיָן ד אֶלֶף לַמַּטֶּה, אֶלֶף לַמַּטֶּה, לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא ה וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה, שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא ו וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא, אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ ז וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה, וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר ח וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם, אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע, חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן, וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב.

הפרק שלנו מפרט נהלים של מלחמת דת. זוהי מלחמת נקמה של ה' במדיינים. אלוהים נותן את ההנחיות לארגון הצבא. כל שבט מגייס אלף לוחמים. ובראש הגדוד צועד מר פנחס המפקד. כלי הקודש הולכים בראש המחנה, ואיתם חצוצרות התרועה, שעד כה הוזכרו כמכנסות את העם ליציאה לדרך.

השלב העיקרי של המלחמה מתואר בקיצור טלגרפי: צבא העם הורג כל זכר במדיינים, ובכללם חמשת המלכים ובלעם בן בעור, היועץ למואבים ולמדיינים. הערים והמבצרים מועלים באש.

השלב הבא מעניין: כל השאר, כולל נשים וטף, נלקחים בשבי או כשלל מלחמה. כאן מתערב האלוהים, ודורש את הריגת כל הנשים הבוגרות. מקרב אלה יצאו הנשים שהדיחו את בני ישראל לעבודת בעל פעור. החשש שהניצחון הזה יהיה בבחינת ניצחון פירוס מוביל להחלטה הנוראה הזאת. כל השאר נלקח עם העם במסע אל חציית הירדן.

בחנייה הבאה מתרחש השלב הבא: הלוחמים, אשר נטמאו טומאת מת, מטהרים עצמם במשך שבוע ימים על פי הנחיות מדויקות. גם המלקוח חייב לעבור טהרה.

השלב האחרון עוסק בפירוט רב עוד יותר בחלוקת השלל. חלק ניכר מועבר כמכס לה', כדבר הפרק. כלי הזהב שנלקחו שלל מובאים אל אוהל מועד כדי לכפר על נפשות הלוחמים, שנטמאו בטומאת ההרג הגדול, והם מושארים שם לזיכרון למלחמה הקדושה.

המלחמה מסתייעת בסמכות הדתית מכמה סיבות: היא מבססת הצדקה בלתי מעורערת ליציאה לקרב; היא מחזקת את ליבם של הלוחמים עם הידיעה שאלוהים לְצִדָּם; היא מספקת טקסים, ההופכים את הכאוס הנוראי והחייתי לבעל סטאטוס דתי תרבותי; היא משמרת את זיכרון המלחמה כחלק מהאתוס העממי ההיסטורי. זה כוחה של הדת. זו גם תרומתה לתרבות האלימות האנושית.

*******

מה לא מסתדר לי בפרק?

נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים. אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ.

לאחר עשרות שנים של הנהגה בשרות הציבור מסיים משה את חייו במשימת נקמה דווקא? לא מגיע לו!

וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם, אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן, וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב.

האם ראוי היה בלעם לסוף אלים כזה? הלא במקום לקלל את בני ישראל, ברך אותם... יתכן שאת הקרדיט לשלום בני ישראל תובע אלוהים לעצמו, ללא כל שותפים.

וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת, הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה: הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה!

חזרתי וקראתי את פקודת היום לקרב, ולא מצאתי בו כל התייחסות לעניין הנשים; כלומר – אולי היתה לו, לאלוהים, סיבה טובה לתבוע גם את מות הנשים המדייניות שהחטיאו את ישראל, אבל, כמו ששרו בפלמ"ח: 'למה לא אמרת זאת מקודם? למה לא סיפרת זאת מקודם?'. אותו רגע שאחרי המלחמה, כשאותם ששבו בשלום מן הסכנה, החזיקו בידיהם את המלקוח המפתה, נשים, אז לפתע נזכר אלוהים בדבר, ועוד קוצף על הלוחמים. לא מוגזם?

וַיְהִי הַמַּלְקוֹחַ, יֶתֶר הַבָּז, אֲשֶׁר בָּזְזוּ עַם הַצָּבָא, צֹאן שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים, וּבָקָר שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים אָלֶף, וַחֲמֹרִים אֶחָד וְשִׁשִּׁים אָלֶף, וְנֶפֶשׁ אָדָם מִן הַנָּשִׁים, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר, כָּל נֶפֶשׁ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אָלֶף.

וכאשר קוראים את פירוט מאות האלפים של הבקר, הצאן, החמורים והנשים, שנלקחו שלל מאת המדיינים, עדיין אפשר לקרוא למלחמה זאת 'מלחמת קודש'? לא פלא, שעל השלל הזה מתעלקים הכל, ובכלל זה הכוהנים והלויים, המשרתים בקודש...

עמנואל בן יוסף

במדבר לב א וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה. ב וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר. ג עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן. ד הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה. ה וַיֹּאמְרוּ אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל-תַּעֲבִרֵנוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן. ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. ז וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם יְהוָה... טז וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. יז וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם אֶל-מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. יח לֹא נָשׁוּב אֶל-בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ. יט כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה. כ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם-תַּעֲשׂוּן אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אִם-תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה. כא וְעָבַר לָכֶם כָּל-חָלוּץ אֶת-הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת-אֹיְבָיו מִפָּנָיו. כב וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְהוָה... כה וַיֹּאמֶר בְּנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל-מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה. כו טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל-בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ-שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד. כז וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל-חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר.

&&&&

ארץ הגלעד

"רוב מניינו ורוב בניינו של היישוב בעבר בירדן, בייחוד בגלעד, היה יהודי גם בימי שלטון רומא, וגם לאחר החורבן לא נשבת משם היישוב העברי. ואין כל ספק שהתאחזות היהודים בארץ מולדתם הראשונה - כי פה, בעבר הירדן נולדה האומה העברית - תחיה ותפרה שוב את ארצות גלעד ובשן, וגבול המדבר הנוכחי ייעתק ויוסג עם ריבוי היישוב והרחבת התרבות מזרחה, ותחומי עבר הירדן יתרחבו ויתפשטו על חשבון השממה וערבת המדבר". (דוד בן-גוריון, גילוי דעת "פועלי ציון", 1920(

&&&&

"על כן נשא נישא בגאון את חזון הגאולה השלמה, את חזון המולדת המשוחררת תחת הדגל העברי.... עוד הנף יניפו חיילי ישראל את דגלנו על מגדל דוד; עוד חרוש תחרוש מחרשתנו את שדות הגלעד". (מנחם בגין, בנאומו ביום הקמת המדינה)

&&&&

סר לורנס אוליפנט, שהחל בפעילותו הציונית בעקבות ביקורו באימפריה העות'מאנית, תיאר את רשמיו והמלצותיו מהביקור בספרו "ארץ הגלעד" שהוצא לאור בשנת 1880, בספרו זה הציע בין היתר:

א. לסלול מסילת ברזל שתמתח בין חיפה, טבריה, עמק החולה ודמשק ואשר תתפצל ותפנה דרומה לאורך בקעת הירדן עד לעיר עקבה. משם ראה אוליפנט בחזונו המשך של המסילה עד לגדותיה המזרחיות של תעלת סואץ. בביקורו הנוסף בארץ ישראל בשנת 1883 שינה אוליפנט את הצעתו ודבק בתוואי בו עברה לבסוף הרכבת.

ב. להקים את "מושבה", חבל ארץ יהודי אוטונומי בחבל הגלעד שבעבר הירדן המזרחי, בין נחל ארנון לירמוך.

אחרי ששכנע את השלטונות הבריטיים, נסע עם המלצות מראש הממשלה בנימין דישראלי ושר החוץ סולסברי לסולטאן עבד אל חמיד על מנת להציג בפניו את התכניות, אולם הסולטאן לא השתכנע, והתכנית לא יצאה לפועל.

סר לורנס אוליפנט

במדבר ל"ב

וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

ארץ צריכה לעם שיהיה נאמן לה, יאהב אותה, ויהיה מוכן להלחם עבורה. עם צריך חלוצים, שיובילו את המחנה ברגעים קשים. חלוצים מזהים לעיתים את יעדי העתיד, מכוונים עצמם ליעדים אלה, ומשלמים את המחיר האישי של הקושי, של הבדידות ושל אי-הידיעה מה יעלה בגורל מעשיהם. חלוצים אחרים מזהים את הסכנה הקיומית לעמם, והם נאספים אל הדגל גם אם לא נקראו, והם הולכים בראש – אל מול פני הסכנה. הם עומדים בקו-האש הראשון, כי הם יודעים שזו השעה שבה גורל כל היקר להם מוטל על כף המאזנים. וכל היקר להם יכול להיות משפחתם, ביתם ורכושם, אך גם האדמה עליה יושב עמם, התרבות המשותפת העומדת בפני דריסה, או מורשת-העבר, העומדת בסכנת מחיקה. לחלוצים – גם שאלת המשך קיומה של תרבותם ומורשתם המשותפת היא בבחינת להיות או לחדול.

רוב פרשני המקרא הראשונים ראו בבני גד וראובן חבורה תועלתנית, שראתה ברכושה את חזות הכל, ורק לאחר שננזפו על ידי משה, הציעו פשרה שתקנה להם את הזכות ליהנות מאדמות הגלעד – לאחר שייטלו חלק פעיל בכיבוש ארץ ישראל כולה.

זו רק אחת הדרכים לקריאת הקטע. לבני גד וראובן היה, אמנם, עניין מובהק באדמות עבר-הירדן עבור צאנם ובקרם, אך משהציג משה בפניהם את היעד הלאומי המשותף, כיבוש ארץ ישראל כולה, כיעד שיש לרכז כלפיו את כל הכוחות, ואת תחושת הגורליות של השעה, ערב כניסת בני ישראל לארץ, הארץ עליה אמרו המרגלים: 'לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ'. הניחו בני גד וראובן את עניינם, ונחלצו להיות חלוצי המחנה, באומרם: 'וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. 'נחלץ חשים' – על פי חז" ל – נחוש ונצא חלוצים בראש המחנה.

וכך אומר המשורר יחיאל מיכל פינס על חלוצי תקופתו, ראשית הציונות:

חוּשׁוּ, אַחִים, חוּשׁוּ!

נָרִימָה פְּעָמֵינוּ!

טוּשׂוּ, אַחִים, טוּשׂוּ,

לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ!

(עמנואל בן יוסף)

"הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?" – שאל משה את בני ראובן ובני גד. לשאר שבטי ישראל קורא משה 'אחיכם'. לאחר שנות העבדות הארוכות ולאחר ארבעים שנה במדבר נתגבשו השבטים על משפחותיהם לכלל עם אחד. לראשונה בתולדות הנדודים עולה האפשרות להיפרד – איש לאוהליו, למרות ההבטחה לארץ אחת לעם אחד, ולמרות החזון הרוחני של עם אחד לאלוהים אחד. הסיבה – כלכלית. בני גד וראובן מזהים את הפוטנציאל של אדמות הגלעד כאדמת מרעה. יכול להיות שבמהלך הנדודים במדבר הפכו אלה דווקא לבעלי מקנה רב, וטוב הארץ מושך את לבם. משה מזכיר להם כי אחים הם לשאר שבטי ישראל, וכי אתגר כיבוש הארץ צריך להתחלק בין כולם. בני גד וראובן נענים לאתגר ומגלים בזאת את הזדהותם עם העם כולו ואת רגש האחריות שלהם.

"הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?" שואלים אנו את אחינו, אותם אזרחי ישראל, המתנערים מחובתם האזרחית לקחת חלק במטלות הנוראות של ההגנה על המדינה. סיבותיהם אינן כלכליות, והם רואים בלימוד התורה ובתפילותיהם מאמץ חשוב לשמירה על עמנו. ואנו אומרים להם: "וְאִם כֻּלָּנוּ נֵשֵׁב פֹּה, מִי יָבֹא לַמִּלְחָמָה?"

תנאי בני גד ובני ראובן

המשנה מזכירה במסכת קידושין תנאים שונים שמתנה החתן, או מתנה הכלה, לקיום הקידושין ביניהם, והיא קוראת לתנאים אלה 'תנאי בני גד ובני ראובן'. כמו התנאי שמתנה משה לשני שבטים אלה, תנאי המזכיר תחילה מה יקרה אם יקויים התנאי, ולאחר מכן – מה יקרה אם לא יקויים, תנאי שניתן לקיימו, ואשר מצהירים עליו לפני שעת המבחן – כך הם התנאים שלפני הקידושין, לדוגמה: אקדש אותָך אם אסיים לימודי בהצלחה, או: אתקדש לְךָ אם תבטיח לי לא להינשא לאישה נוספת. הקידושין יתקיימו רק אם התנאים יקוימו מאוחר יותר, ולא – אין הקידושין תקפים.

**********

עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן.

לפנינו רשימה מפורטת למדי של ערים או עיירות בתחומי ארץ מואב. חלק משמות אלה מופיעים בפסוקי מקרא אחרים.

בישעיהו נ': כִּי שַׁדְמוֹת חֶשְׁבּוֹן אֻמְלָל גֶּפֶן שִׂבְמָה בַּעֲלֵי גוֹיִם הָלְמוּ שְׂרוּקֶּיהָ עַד יַעְזֵר נָגָעוּ ... עַל-כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר.

ביהושע י"ג: וּבָעֵמֶק בֵּית הָרָם וּבֵית נִמְרָה וסֻכּוֹת וְצָפוֹן

בבמדבר כ"א: כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי

בישעיהו ט"ו: מַשָּׂא מוֹאָב כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד עָר מוֹאָב נִדְמָה כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד קִיר מוֹאָב נִדְמָה: ... בְּחוּצֹתָיו חָגְרוּ שָׂק עַל גַּגּוֹתֶיהָ וּבִרְחֹבֹתֶיהָ כֻּלֹּה יְיֵלִיל יֹרֵד בַּבֶּכִי: וַתִּזְעַק חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה עַד יַהַץ נִשְׁמַע קוֹלָם עַל כֵּן חֲלֻצֵי מוֹאָב יָרִיעוּ נַפְשׁוֹ יָרְעָה לּוֹ.

עוד מקור טקסטואלי קדום בו נזכרים מקומות אלה היא הכתובת של מצבת מישע מלך מואב.

וְאִש גָד יָשַב בְּאֶרֶץ עֲטָרֹת מֵעֹלָם.

לֵךְ אֱחֹז אֶת נְבֹה עַל יִשְרָאֵל.

וּמֶלֶךְ יִשְרָאֵל בָּנָה אֶת יַהַץ (יהצה) וַיֵשֶב בָּה.

חלק משמות המקומות האלה חזרו והופיעו בכתבים מאוחרים יותר. בכתבים אלה מתואר לעתים המיקום הגיאוגרפי, מה שמוסיף לזיהוי המקום. נדגים את הדבר באמצעות ההתייחסות של היסטוריונים רומיים לעיר חשבון:

על פי ההיסטוריון יוספוס פלביוס, המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי כבש את העיר. העיר נותרה בשליטת ממלכת החשמונאים עד לאחר תקופתו של המלך הורדוס. בימי הקיסר אלאגבאלוס הוטבעו בעיר מטבעות. אוסביוס מתאר את חשבון כ-"עיר סיחון האמורי ... עיר מפורסמת בערביה. נמצאת בהרים אשר ממול יריחו כ-20 מיל מהירדן...". אוסביוס מציין את מיקומם של אתרים מקראיים נוספים, כמו אלעלה, יעזר, מידבא, מנית והר נבו יחסית לחשבון.

ואילו עדויות מדעיות נוספות יש לנו על קיומם של מקומות אלה? שמותיהם של תלים עתיקים שנחפרו, והם מצביעים על קיום ישוב בהם בתקופת ההתנחלות, ושמות כפרים ותלים, הקיימים עד היום: עטרות היא, אולי, חירבת עטרוז; דיבון היא, אולי, דיבאן; נמרה היא, אולי, תל נמרין; וחשבון השתמרה בשמו של ואדי חיסבאן.

מן ההפטרה - ירמיהו ב'

א וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. ב הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יְהוָה - זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. ג קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, כָּל-אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם - נְאֻם-יְהוָה.

שלושה פסוקים אלה מקדימים נבואת זעם ארוכה ומפורטת, המוכיחה את העם על בגידתו באלוהיו. ודווקא קטע קצר זה, ובמיוחד הפסוק האמצעי, הפך לנכס רוחני של עמנו, המצוטט שוב ושוב בכתבים מאוחרים יותר. יחסי עם ישראל לאלוהיו מתוארים כאן כיחסי אישה ובעל. נעורי האישה, היא העם, הם הימים הדרמטיים של יציאת מצרים, שם קשר העם את גורלו באלוהים, הוא הבעל. נעוריו של העם היו מלאי חסד – שהוא נתינה והתמסרות ללא חשבון. שלמות האהבה מתוארת במילה 'כלולותיך', מילה שאינה מופיעה במקרא בשום מקום אחר, ובעתיד תצבור מילה זו משמעות נוספת – טקס הנישואין, המחבר אותה עם המילה המקראית 'כלה'. ההתמסרות לבעל והביטחון המוחלט באהבתו ובתמיכתו מודגשים על רקע הנוף המדברי הקשה, המלווה את העם הצעיר בדרכו אל ביתו החדש – ארץ ישראל. אלוהים מספק לעם את מה שהארץ הלא-זרועה אינה יכולה לתת.

חיי נישואין אינם הרפתקה של יום, וככל שהם מתארכים – צצים מכשולים, ואת מקום ההתלהבות התמימה של אהבת הנעורים מחליפה השגרה, הזקוקה להרבה חיזוקים: לאחריות, להתחייבות ללא תנאים, ליכולת הסתגלות לשינויים, ולקבלת עובדות החיים כמו הזדקנות הגוף. תבלין נוסף, הנחוץ לשימור הקשר הזוגי, הוא 'זכרתי לך חסד נעוריך' – הזיכרון החי של אותם ימים של התחלת הקשר, שבהם הכל היה יפה וטוב.

עמנואל בן יוסף

מַטֶּה בַּיַּד יוֹצֵא לְמַסָּע

אֶל עֵבֶר הַדְּבָרִים.

(הרב דובי חיון)

קישורים

בלי נדר ובלי אלוהים - רוחמה וייס

קבצים מצורפים

וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה' - בארי צימרמן תשע"א

בני גד ובני ראובן - יצחק מאיר