וישב

וַיֵּשֵׁב

פרק ל"ז

יוסף בעל החלומות

ג וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו, כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ, וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו, וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ, וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. ה וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו, וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. ו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. ז וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה, וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶינָה לַאֲלֻמָּתִי. ח וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו: הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ? וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו.

משפחתו של יעקב משפחה מסובכת. יחסי התחרות בין הנשים על אהבת הבעל החלו לפני שנים רבות, עוד בימים בהם עבד יעקב את לבן עבור הבת הצעירה, רחל, כי העדיפה על פני אחותה הבכירה, לאה. גם כשנכפתה לאה על יעקב, לא ויתר הבעל המרומה, והוא התחיל במהלך של שבע שנים נוספות של עבודה, שנים שבהן המחיש ללאה כי לא נפתח לבו אליה, וכי הוא יעשה כל שביכולתו כדי להשיג את אחותה. וגם לאחר שהעניקה לו לאה ארבעה בנים, בעוד שרחמה של רחל לא נפתח, עדיין היתה רחל האישה המועדפת עליו. התחרות הטראגית בין שתי האחיות המשיכה באמצעות השפחות. האחיות הגישו ליעקב את שפחותיהן כדי שיוליד מהן עוד נקודות זכות לכל אחת מהשתיים, וכך עד שהיו לו ליעקב עשרה בנים; ואז, כשאלוהים נזכר ברחל, ויוסף נולד, והינוקא היה לבן האהוב והמועדף – מוכנה הבמה לשיאה של הטרגדיה, לנקמתם של האחים בקטן שתפס את מקומם. וכמו בכל טרגדיה, אין מה שיעצור וימנע את האסון: יוסף שופך שמן על המדורה בהחצינו בפני אחיו את תמונת העולם שבנה לעצמו - הוא במרכז, והם משרתים אותו.

אך לא רק יעקב מעדיף את בנה של רחל. מלמעלה משקיף האלוהים, ואהבתו של יעקב ליוסף משקפת את הבחירה האלוהית. וכך, מספר המקרא, גם עשרה אחים גדולים אינם יכולים למנוע את הייעוד של אחיהם. מכאן ואילך מוביל האלוהים את העלילה בדרך שתסתיר מאחי יוסף את ידיעת העתיד. הם יפגשו את יוסף רק לאחר שעבר את מסלול הגיבוש וההכשרה בארץ זרה, בקֶרֶב עם אחר, ולאחר שכוכבו דרך, והוא מוכן להראות להם מי הם ומי הוא.

אל נא נתרשם מהפיוס, מהסליחה ומהבכי המלווים את התוודעותו של יוסף לאחיו. זה אינו ההפי-אנד של פרשת יחסי האחים. אכן, ספר בראשית מסתיים ברגע אופטימי, אך אנו, שכבר קראנו בהמשך, יודעים שהתחרות והטינה בין האחים עברו בירושה לצאצאיהם, ואלה המשיכו להרעיל את היחסים ולסדוק באחדות של שבטי ישראל עוד דורות רבים.

מה אפשר ללמוד מעלילה דרמטית זו? אולי, בין השאר, את העובדה המצערת שגם משפחה המתחילה באהבה גדולה ואמיתית יכולה להתפתח למשפחה בעייתית...

***********

מעשה בכתונת פסים

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו, כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ, וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו, וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ, וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם...

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ, אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּקָּחֻהוּ, וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה ...

וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף, וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם, וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: זֹאת מָצָאנוּ. הַכֶּר נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא, אִם לֹא? וַיַּכִּירָהּ, וַיֹּאמֶר: כְּתֹנֶת בְּנִי! חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ! טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף!

האם כתונת הפסים היא פריט טכני בעלילה, או שמא רוצה המספר המקראי לומר לנו משהו באמצעותה? נכיר מופע נוסף של כתונת פסים בספר שמואל ב' פרק י"ג:

וְלֹא אָבָה (אמנון) לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ (של תמר), וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה, וַיְעַנֶּהָ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ. וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד, כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ. וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן: קוּמִי, לֵכִי! וַתֹּאמֶר לוֹ: אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי! וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ. וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ, מְשָׁרְתוֹ, וַיֹּאמֶר: שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה, וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ! וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים, כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁנָה בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים. וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ, וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ. וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ, וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה, וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ, וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה.

מאמרה המפורט והמעניין 'על שתי כותנות פסים' של דר' פנינה גלפז-פלר באתר מט"ח מראה הרבה נקודות דמיון והרבה נקודות שוני בין שני הסיפורים. אני רוצה רק להוסיף מספר הערות קטנות:

כתונת הפסים של תמר אינה מסמלת את היותה בת נבחרת לדוד, בעוד שכתונת הפסים של יוסף היתה מתת אהבה של האב המעדיף אותו על כל אחיו. תמר לא היתה מועמדת לירושת כס המלוכה, פשוט מפני שהיתה אישה. האונס שלה על ידי אחיה (למחצה) אמנון התבצע למרות היותה בת מלך, ולא כפעולת קנאה במעמדה.

יוסף, בשל היותו הבן הנבחר, ישוב למעמדו הרם לאחר שנים למרות התעללות אחיו בו. תמר לא תשוב עוד למה שהיתה קודם מעשה אמנון בה.

אחי יוסף מפשיטים אותו מכתונת הפסים, מטבילים אותה בדם ומביאים אותה ליעקב, כדי להסתיר את חטאם הנורא. תמר קורעת בעצמה את כתונת הפסים שלה, ובזאת מוציאה לאור את חטאו של אמנון.

בשני הסיפורים יש לנו אבות לא מתפקדים. יעקב פסיבי, לא מודע לקנאה הקטלנית הרוחשת בבניו עקב העדפתו את בן הזקונים, ואינו מראה כל סימן של חשד בבניו. האם חשד, אך לא העז לבטא זאת? אם כן, הפסיביות של יעקב בולטת ומקוממת עוד יותר. דוד, שבארמונו מסתובבים בנים עוינים זה לזה, המצפים לזכות במלוכה אחרי אביהם המזדקן, אינו עושה דבר גם לאחר האונס והרצח שבא בעקבותיו. את חולשתו הגדולה של דוד ינצל מאוחר יותר אבשלום, הנועז שבבנים.

כתונת הפסים, המבטאת מעמד מועדף, אינה יכולה לגונן על בעליה, אם המערכת המשפחתית שבתוכה הוא חי היא מערכת חולה. גם אלף זוגות הנעלים, בהן החזיקה אימלדה מרכוס הפיליפינית, לא תרמו מאומה לשלומה ולבטחונה. כותנות הפסים של הזוג המלכותי שלנו, גם הן אינן יכולות להסתיר את מה שרוחש מתחת להן.

עמנואל בן יוסף

My coat of many colors

שירה של דולי פרטון, תרגום לעברית: עופר לרינמן

מִדֵּי פַּעַם שׁוּב עוֹלִים בִּי זִכְרוֹנוֹת מִבֵּית אִמִּי:

בַּפִּנָּה עָמְדָה תֵּבָה, אֲשֶׁר מִישֶׁהוּ הֵבִיא.

חֲתִיכוֹת שֶׁל בַּד הָיוּ בָּהּ, וְהַחֹרֶף הִתְקָרֵב -

אִמָּא לִי מְעִיל תָּפְרָה, בַּפִּסּוֹת הִשְׁקִיעָה לֵב.

כֹּה שְׂמֵחָה, גֵּאָה, הָיִיתִי בַּמְּעִיל הַצִּבְעוֹנִי

בִּתְבוּנַת כַּפּוֹת יָדֶיהָ שֶׁל אִמִּי, אַהֲבָתִי.

בְּתוֹפְרָה, סִפּוּר סִפְּרָה לִי - זֶה סִפּוּר תּוֹרָה, אָמְרָה -

בְּדִיּוּק מְעִיל כְּמוֹ זֶה לְיוֹסֵף הֲרֵי הָיָה!

הַלְּוַאי גַּם לָךְ, בִּתִּי, הַמְּעִיל מַזָּל יָבִיא,

בִּטְלָאָיו לָךְ בִּרְכָתִי, בִּצְבָעָיו נְשִׁיקָתִי.

בַּבֵּית-סֵפֶר לֹא הֵבִינוּ, הֵם צָחֲקוּ לִי בַּפָּנִים:

אֵיזֶה עוֹלֵב, אֵיזֶה עֹנִי! הַמְּעִיל מָלֵא טְלָאִים!

אַךְ אֲנִי בִּפְנִים יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי בַּת-עֲשִׁירִים:

הַמְּעִיל, תָּפְרָה לִי אִמָּא, הוּא סִפּוּר מָלֵא-אַהֲבָה

שֶׁהֵכִינָה, שֶׁהִטְלִיאָה, בִּמְיֻחָד רַק לִי, בִּתָּה.

היא יוסף / נורית זרחי

יושבת רחל באוהל

קווצת שיער אחר קווצה תאסוף

להחביא תחת כיפת משי

את שְׂער בתה הקטנה היא יוסף

כי אם רצית בילד

וימיך קרבים לנטות

מה יעשה מלבד שקר

את רצון האל להטות

יושבת הקטנה באוהל

בכתונת פסים מצירה

ובנגלה היא נער

ובנסתר נערה

עכשיו כל העולם יודע

כי נאספה חרפתה

ילדה רחל בן יורש לאביו

והיא בתה…

יושבת הקטנה באוהל

מקשיבה בנשימה עצורה

ובנגלה היא נער

ובנסתר נערה.

יוסף ואחיו - נחום גוטמן

כְּתֹנֶת הַפַּסִּים –אסתר ח"ג

אַהֲבַת אָבִיו וְרִגְשֵׁי אַשְׁמָתוֹ –

זוֹהֶרֶת עַל גֵּווֹ הַדַּק,

מִתְאַמֵּץ בְּכֹל מְאוֹדוֹ,

לְטַפֵּס בְּחוֹמַת אֶחָיו הַבְּצוּרָה

שְׁקוּעִים בְּעִנְיָנָם לְאוֹר הַיָּרֵחַ.

חֲבוּרָה מְלֻכֶּדֶת רְחוֹקָה וּמִזֵּרָהּ זָרוּת,

מֵאָז הִפְרִידָם אֲבִיהֶם

בְּמַעֲבַר הַיַּבּוֹק,

בְּטֶרֶם פְּגִישָׁה עִם עשיו,

הֵם בַּחֲזִית, הוּא וְרָחֵל מֵאָחוֹר,

מְסַלְּקִים הֵם עֵינֵיהֶם מִמֶּנּוּ.

מִשְׁתּוֹקֵק לְקִרְבָתָם, לִהְיוֹת אֶחָד עִמָּם.

עִם פְּנֵיהֶם הַגְּדוֹלוֹת הֶעָזוֹת,

עִם גּוּפָם הַשְּׁרִירִי אַדִּירֵי כֹּחַ,

עִם נַפְשָׁם הַנְּחוּשָׁה,,

שֶׁיְּקָרְבוּהוּ,

שֶׁיְּחַבְּקוּהו,

אֲנִי הָאַחֵר, הַמְּיֻחָס, הַמְּפֻנָּק,

הַמְּנֻדֶּה,

הַבּוֹדֵד .

לְפָחוֹת יְכַבְּדוּנִי בְּשֶׁל חֲלוֹמוֹתַי...

הוּא עוֹמֵד, מִשְׁתַּדֵּל לְהִזְדַּקֵּף,

וּמְסַפֵּר חֲלוֹמוֹ,

הַיָּרֵחַ זוֹהֵר בְּפָנָיו ,

עֵינָיו בכּוֹכְבֵי יָהּ,

אֶחָיו שׁוֹמְעִים,

מִשְׁתָּאִים,מְפַקְפְּקִים ,נֶחְרָדִים.

לְחַבֵּק אֶת אֲחִיהֶם הַיָּפֶה הַזֶּה,

עַד שֶׁפָּנָיו יִתְמַעֲכוּ לַתּוֹךְ כֻּתְנָתָם הַמְּיֻזַּעַת, הַמְּחֻסְפֶּסֶת,

וּפִיו הַמָּתוֹק יִסָּכֵר לָעַד,

גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ יִהְיוּ לְאֶחָד עִמָּם,

לָעוֹלָמִים, בְּלִי דִּבָּה , בְּלִי יָהֳרָה, בְּלִי אַפְלָיָה דּוֹקֶרֶת.

אֲבָל הֵם לֹא מְעִיזִים לָגַעַת בַּנַּעַר הַזּוֹהֵר,

וְהוּא עוֹמֵד וּמוֹסִיף וּמְסַפֵּר,

אֶת אֶחָיו מְבַקֵּשׁ,....

לְהַבְקִיעַ דֶּרֶךְ אֶל חֵיק נַפְשָׁם.

וְהֵם בְּתַאֲוָתָם מִתְעַוְּתִים,

לְלַטְּפוֹ, לְחַבְּקוֹ, לִמְחֹץ אוֹתוֹ.

מַפְנִים רֹאשָׁם מְגַחֲכִים, רוֹק מָרִיר בַּזָּוִית פִּיהֶם...

כְּתֹנֶת אִישׁ הַמַּחֲנוֹת – אבנר טריינין

וְלֹא קִנְּאוּ בּוֹ הָאַחִים

עַל כְּתֹנֶת הַפַּסִּים.

שֶׁבָּה הִלְבִּישׁוּ גַּם אוֹתָם

כְּשֶׁהוּרְדוּ מִן הַפָּסִים.

וְלֹא חָלַם וְלֹא פָּתַר

וּמִן הַאֲלֻמָּה לֹא קָם,

וְלֹא נִגְרַע שְׂעִיר-עִזִּים

בְּהִטָּבְלָהּ בְּדָם.

וַאֲבִיהֶם לֹא הִכִּירָהּ,

כִּי רַבּוּ בְּנֵי זְקוּנָיו,

וְרַק מִלְמֵל חָיָה רָעָה

וְלִרְאוֹתָם לֹא שָׁב.

השיר על הנער יוסף החולם

יאיר הורביץ

הַנַּעַר יוֹסֵף חָלַם. גַּם בַּיּוֹם

הָיָה חוֹלֵם הַנַּעַר יוֹסֵף.

רַק אֶת הַמָּוֶת הָאוֹרֵב לִצְעָדָיו לֹא חָלַם יוֹסֵף הַנַּעַר.

רַבִּים הִתְיָרְאוּ וְהִשְׁלִיכוּהוּ הַבּוֹר, אֲבָל הַנַּעַר חָלַם

וְחָלַם וְעָלָה כְּלֻלְיָן אֶל גָּבְהֵי הַגַּעְגּוּעִים מִבּוֹרוֹ.

רַק אֶת הָעוֹרֵב הֶחָג מֵעַל רֹאשׁוֹ לֹא חָלַם יוֹסֵף.

בְּמוֹרַד הָרְחוֹב שְׁנֵים-עָשָׂר אֶחָיו בְּדָם אֶחָד עַל קַו שִׁבְרוֹ.

נְעָרִים עָבְרוּ לְיָדוֹ וּקְרָאוּהוּ מְשֻׁגָּע.

עַל קַו שִׁבְרוֹ שְׁנֵים-עָשָׂר אֶחָיו בְּדָם אֶחָד.

הוּא שָׁקַע יוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּבוֹרוֹ

וְנִמְכַּר לָרוּחַ וְלַזָּרוּת. הַשָּׁמַיִם כִּבּוּ יָרֵחַ מֵעָלָיו כִּמְנוֹרָה

וְגָזְרוּ לוֹ כְּתֹנֶת שְׁחוֹרָה.

הוּא כְּבָר לֹא שָׁר מִגְדָּלִים. הוּא שָׁר לוֹ. הַשָּׁחוֹר קָם עַל מִגְדָּלָיו.

יוֹסֵף הַנַּעַר פָּקַח עֵינָיו וְרָאָה מָוֶת אוֹרֵב

וְעוֹרֵב חָג, אֲבָל הוּא טִפֵּס וְטִפֵּס וְעָלָה

כְּלֻלְיָן אֶל גָּבְהֵי הַגַּעְגּוּעִים, הַנַּעַר

יוֹסֵף הַחוֹלֵם, שֶׁרַבִּים הִתְיָרְאוּ מִפָּנָיו.

('שירים מן הקצה הנמוך', 1961)

אחר כך הישמעאלים באורחת גמלים, ויוסף ילד קטן

ובודד וערום מכתונת הפסים הטבולה בדם.

ואחר כך שנות העבדות במצרים ואשת פוטיפר.

ושוב הבור. וכל השנים האלה יוסף זוכר רק דבר אחד,

איך בבור ההוא בעמק דותן ילד קטן ומפוחד בבור

ריק ממים שואל נפשו למות מכאב ובושה, ואחיו

בתרועות צחוק של אנשים חסונים, שהשתחררו

מהמתח ומהמועקה, יושבים על שפת הבור ואוכלים לחם.

ועכשיו הם לפניו במצרים, הוא משנה למלך מצרים

והם חבורת נוודים, שבאו מארצם הנידחת לשבור בר,

והם ניצבים לפניו בברכיים רוטטות, אחוזים חיל ורעדה,

ובנימין הקטן עמהם. ויוסף נשבר ובוכה שָׁמָּה, ואז הוא

נזכר בטעם ריח הלחם המר ההוא שם, בעמק דותן,

עמק תבואות וכרם זיתים, והוא מתעשת, וַיִּרְחַץ פָּנָיו,

וַיֵּצֵא; וַיִּתְאַפַּק - וַיֹּאמֶר בקול מתקשה והולך: שִׂימוּ לָחֶם!

דודו פלמה

פרק לח

כד וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר: זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: הוֹצִיאוּהָ, וְתִשָּׂרֵף! כה הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר: לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה! וַתֹּאמֶר: הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה! כו וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי.

"הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף!"

הסיפור המרתק בפרקנו הוא חוליה בשלשלת מעניינת של סיפורים, הנארגים לכלל מסכת תולדות מלכנו המהולל דוד. הסיפור מתחיל בלידת מואב, בנם של לוט ובתו, עובר דרך יהודה ותמר, ממשיך בפרץ וזרח התאומים, חורז בהמשך את רות המואביה, ומסתיים בבנה עובד, סבו של דוד. בשלשלת סיפורים זו שזורים יחסי עריות במשפחה, בנות עמים זרים ויוזמות נשיות המשנות את ההיסטוריה. האג'נדה המפעילה מעשה כתיבה מורכב זה היא נושא מוצלח למחקר מעמיק, אך אנו נפנה מבטנו לפרק האחד שלפנינו, ולמצבן של נשים בחברה של אותם הימים, כפי שהוא משתקף מבין הפסוקים.

אשה, שאיתרע מזלה ונפטר בעלה בטרם ילדה לו בן – אין לה הרבה אופציות. אבי משפחת הבעל, ובמקרה זה חותנה יהודה, מכתיב לה את הנדרש ממנה – להיכנע לחוקי הייבום ולהינשא לאחד מאחיו של בעלה. אם אפשרות זו אינה קיימת, או נמנעת ביוזמת האב, כמו בסיפורנו, אומר לה יהודה: "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ ...". האפשרות של שיחרור האלמנה מקשר הנישואין שכשל אינה נשקלת כלל, שכן לבעל המת ישנו עוד אח קטן, ואולי, כשיגדל, תינשא לו.

בנקודה זו של הסיפור נוטלת תמר האלמנה יוזמה, ומתחפשת לקדשה, עוד מעמד נשי מאד לא מכובד. זו אופציה נוספת לאשה חסרת בית-משפחה להשתייך אליו. בתחפושת זו מצליחה תמר להשיג את מבוקשה הצנוע – לחזור ולהשתייך לבית יהודה וללדת בנים לבית זה.

ברגע שיא בסיפור, קצת לפני המהפך הדרמטי, שומע יהודה כי זנתה כלתו. הוא לא מהסס, ופוקד: " הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף!". יהודה חש ששמה הטוב של משפחתו נפגע, והוא רואה עצמו זכאי לגזור עליה מוות, משום שלמרות שנשלחה לבית אביה, היא עדיין שייכת לו ולבניו. יהודה לא מבקש הוכחות, הוא אינו מבקש הסברים מפי כלתו, וללא משפט הוא חורץ את דינה.

ומשמתרחש המהפך, ותמר מגלה ליהודה כי הוא אבי הילד, לוקח הוא את האחריות, ואומר: "צָדְקָה מִמֶּנִּי". אך הערה תמוהה מופיעה בסופו של אותו פסוק : " וְלֹא-יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ". מה רוצה הערה זו לומר?

ומה נרצה אנו לומר בקוראנו את הפרק הזה? נשבח את תמר על יוזמתה ועל תבונתה? נתפייס עם יהודה לקראת סוף הפרק?

נציין שגם בפרק זה בולטת העובדה שקשים היו חייהן של נשים באותם ימים קדומים, ונצרף את תמר לאותה קבוצה קטנה של נשים, עליהן מסופר שלמרות מעמדן הנמוך בחברה הגברית הן שינו את ההיסטוריה.

********

ומה מעניין את חז"ל?

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו, וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי, וּשְׁמוֹ חִירָה.

אומר ספורנו: באותו הזמן, שנמכר יוסף למצרים בסבת עצת יהודה, שאמר למכרו ולא אמר להשיבו, ושִׁכֵּל את אביו, חל על יהודה פרי מעלליו, והוליד שני בני מָוֶת, ונשאר שכול משניהם.

רצף הפרקים מעורר את תשומת לבם של הפרשנים המוקדמים (ספורנו הוא פרשן מקראי איטלקי בן המאה ה-15). חלק מהם מניחים כי 'בעת ההיא' מתייחס לאותו זמן, בו ארעה מכירת יוסף. מכאן הסברו של ספורנו כי מותם של שני בני יהודה וההסתבכות שלו עם תמר כלתו הם עונש על חלקו במכירת יוסף. הוא, יהודה, היה אחראי לשכול של יעקב אביו, ואלוהים גמל לו באותה מטבע.

וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי, וּשְׁמוֹ שׁוּעַ, וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.

אומר הרמב"ן: אמר אונקלוס: תגרא, כלומר איש סוחר, שבא לגור בארץ בסחורתו. ודעתו לומר כי בני יעקב ישתמרו מלישא כנעניות, כאשר צוה אביהם יצחק, גם אברהם; וכן הזכירו בגמרא, במסכת פסחים – 'והיו נשיהם מצריות, עמוניות, מואביות, ומיוחסי בני ישמעאל ובני קטורה'.

מה מעסיק את הרמב"ן? הכיצד נשא לו יהודה כנענית, למרות האיסור לעשות זאת. הרמב"ן מבדיל בין העמוניות, המואביות ובנות ישמעאל וקטורה, שנישואין איתן נחשבו ללגיטימיים, בעוד שהכנענים ושאר עממי הארץ היו בגדר טאבו מקראי. הפתרון הדחוק שמציע הרמב"ן, בעקבות תרגום אונקלוס, הוא ש'כנעני' – משמעותו בפסוק זה היא 'סוחר', ככתוב במִשְׁלֵי – ' סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר, וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי'. אין ספק שנישואין לבנות העמים הנוכריים במרחב הארץ-ישראלי, שהיו נפוצים מאד בסיפורי המקרא, היו גם מנוגדים לרוח החוק המקראי, ויש להם, לפרשנים המוקדמים, בעיה עם זה.

וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה, וַיְמִתֵהוּ יְהֹוָה.

אומר רש"י: רע בעיני ה' - כרעתו של אונן, משחית זרעו, שנאמר באונן 'וימת גם אותו', כמיתתו של ער מיתתו של אונן. ולמה היה ער משחית זרעו? כדי שלא תתעבר, ויכחיש יפיה.

רש"י שואל עצמו מדוע לא זכו ער ואונן להוליד ילדים מתמר, והאם היה להעדר הילדים קשר לכך, ששניהם היו רעים בעיני ה'. הפתרון שהוא מציע הוא מורכב, ומעיד על חשיבתו החריפה של רש"י. תיכף נעמוד גם על הבעייתיות שבפתרון זה. רש"י מתחיל במה שמספר המקרא על אונן, ששיחת זרעו ארצה. למרות שהמקרא מסביר מדוע עשה זאת (וַיֵּדַע אוֹנָן, כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע, וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו), מציע רש"י סיבה אחרת: תמר היתה יפה מאד, וער ואונן לא רצו להשחית את יופיה כתוצאה מהריונות ולידות, ולכן עשו כל מאמץ לא לעבר אותה. מזכיר לכם את יעקב ורחל? היתכן כי גם רחל לא נתעברה שנים רבות, משום שליעקב היו כוונות דומות? המנהג המאפשר נישואין ליותר מאישה אחת, יתכן וגרם אצל חלק מהגברים לשאוף למצב האידיאלי הזה (מבחינתם) – אשה אחת להולדת ילדים, ואשה שניה, יפה וצעירה יותר, למעשי אהבים. זאת הבעייתיות בביטוי השאיפה הזאת, גם אם לא ניתן היה לממשה בדרך כלל. אותם פרשנים עומדים, כמובן, על הניגוד שבין ההימנעות מהולדת ילדים לבין מצוות 'פרו ורבו', שהיא אחת מהמצוות הנחשבות ביותר.

דמותה של תמר היוותה אתגר לקוראים המסורתיים של התנ"ך. זו אישה אלמנה, שאינה אם לילדים, והיא פנויה לקשר חדש, קשר הנמנע ממנה במצוות חותנה. מצבה זה מעורר את הפנטסיות של הקורא הזכר, כמו גם הפתרון שבוחרת בו תמר, על פי המספר המקראי – להתחזות לזונה על אם הדרך, דמות המעוררת פנטסיות נוספות אצל הקורא. חז"ל פיתחו את הפנטסיה, הוסיפו פרט שאינו מופיע בסיפור, וסיפרו שתמר היתה יפה.

ועוד הערה אחרונה: נזהרו חז"ל בכבוד תמר, ולא האשימוה ברמייה או בזנות. יתכן שהסיבה היא שאחד מצאצאיה הוא דוד המלך, וגם המשיח לעתיד לבוא יהיה בן לאותה שושלת. אם זו הסיבה או לא, נודה לחז"ל, שעמדו בפיתוי ולא הפכו את תמר למה שלא היתה מלכתחילה – גם גויה וגם זונה. אמת, המקרא די כובל את ידי הפרשנים בעניין זה, שכן הוא אומר בפירוש: וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי!

יושבת לה תמר בין כרי החלומות של יוסף

מצדה האחד חלומות בחרותו

ריח נרקיסים להם ושחץ אהבה עצמית

וריח של קנאת אחים סביבו- כפירורי ביסקוויט

מצדה האחר חלומות של אחרים

פתירים עבור יוסף ונהירים

על הצלה או על טביעה בתהומות המוות השחורים

חלומות שפתרונם פוטר אותו מבית האסורים

והיא- לא אשת חלומות. היא אשת מציאות.

אשת דחייה ומכאובים ופעולה.

אישה גדולה.

יושבת לה תמר ומלבושה פרוצה השעונה על בר

מה לה ולאשת פוטיפר?

זו מנהג קדשה לה דבר יום ביומו ורגילה להתייפות

בטוחה במקומה, בעתידה, בעבדיה, ביכולתה את רצונה לכפות

וזו- תכס פניה ותפת

רק זו הפעם האחת

אחרי שנים של שכחה

וטעם מר.

תמר.

לא אוחזת בבגד אך מבקשת הפתילים והמטה

את הגורל תטה

אשת דחייה ומכאובים ופעולה.

אישה גדולה.

ויעקב יושב, יושב ומחכה. על בארות כנען או על שפת הנחל כפותה. ומבכה.

תמר וגם יוסף, מי על כרי חלום, מי בדרכי המעשה

חווים דחייה ומכאובים ופעולות

יורדים אל הבורות כדי להתעלות.

(רינת בר-חיים)

תָּמָר אֵשֶׁת עֵר

הַיּוֹם הָיוּ מַאֲשִׁימִים אוֹתָךְ בִּגְנֵבַת זֶרַע, תָּמָר,

מִבְּלִי לְהִתְחַשֵּׁב בְּגוֹרָלֵךְ הַמַּר

שֶׁנִּשְׁלַט עַל יְדֵי הַגְּבָרִים בְּחַיַּיִךְ:

אָבִיךְ, אָבִי בַּעֲלֵךְ, אִישֵׁךְ וְגִיסֵךְ

כְּשֶׁרַק לָךְ אֵין מָה לוֹמַר

עַד שֶׁקַּמְתָּ תָּמָר

וְלָקַחְתָּ אֶת גּוֹרָלֵךְ בְּיָדַיִךְ.

מִמֶּרְחָק הַדּוֹרוֹת

אִשָּׁה אַמִּיצָה

לִבִּי יוֹצֵא אֵלַיִךְ.

חנה קב רוט

פרק ל"ט

וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף

יוסף מגיע למצרים כעבד. מרגע זה עלולה פרשת חייו להיות עגומה ביותר. מה שמשנה את התמונה היא הליווי הצמוד שנותן האלוהים לאיש הזה. אם נעקוב אחרי השתלשלות העניינים בפרק, נגלה ששוב ושוב דואג האל ליוסף, ולמרות הפתיחה הגרועה ולמרות הסכנות הממשיכות להיקרות על דרכו, הוא מפלס לו נתיב אל הגדולה ואל התהילה. הכל בזכות ההשגחה האלוהית.

יוסף נמכר לפוטיפר, שר הטבחים של המלך פרעה, וכבר דואג האלוהים שימצא חן בעיניו אדוניו, המפקיד אותו, למעשה, על כל ביתו. אמנם עבד, אבל ממונה על כל מה שקורה בבית הזה. פוטיפר מבחין בכשרונותיו של העבד העברי, וכמו שכתוב - וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף, וגם וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ, וגם וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְהוָה אִתּוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְהוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. ומשום שאנו מניחים כי ההשגחה האלוהית על יוסף לא באה לביטוי מוחשי, שפוטיפר יכול היה לחוש בו, נשלים את החסר וננחש כי היתה בו, ביוסף, איזו כריזמה, איזה קסם אישי, ביטחון עצמי ויכולת פעולה שעשו רושם גדול על אדוניו. חז"ל בחרו לעסוק רק בתכונה אחת שהיתה לו ליוסף, והיא יופיו החיצוני, זו התכונה שהביאה עליו את תשוקת אשת אדוניו.

פַּעַם אַחַת נִתְקַבְּצוּ הַמִּצְרִיּוֹת וּבָאוּ לִרְאוֹת יָפְיוֹ שֶׁל יוֹסֵף. מֶה עָשְׂתָה אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר? נָטְלָה אֶתְרוֹגִים וְנָתְנָה לְכָל אַחַת וְאַחַת, וְנָתְנָה סַכִּין לְכָל אַחַת וְאַחַת, וְקָרְאָה לְיוֹסֵף וְהֶעֱמִידַתּוּ לִפְנֵיהֶן. כֵּוָן שֶׁהָיוּ מִסְתַּכְּלוֹת בְּיָפְיוֹ שֶׁל יוֹסֵף הָיוּ חוֹתְכוֹת אֶת יְדֵיהֶן. אָמְרָה לָהֶן: וּמָה אַתֶּן בְּשָׁעָה אַחַת כָּךְ, – אֲנִי, שֶׁבְּכָל שָׁעָה רוֹאָה אוֹתוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! (מדרש תנחומא)

וזה רק אחד ממדרשי חז"ל שהיללו את יופיו הפיסי של הבחור.

אנו לא נסתפק בעיסוק ביופיו של יוסף. גם פוטיפר, על פי המסופר בתנ"ך, הבחין בכישרונותיו האחרים, שבנו את תדמיתו של מי שכל אשר הוא עושה – ה' מצליח בידו. כישרונות אלה הם שגרמו לפוטיפר לשים את מפתחות ביתו בידי יוסף, מה שמסביר גם את הקרבה הפיסית המסוכנת שנוצרה בינו לבין בעלת הבית.

זו, ללא ספק, התחלה מאד מוצלחת לעבד נכרי שהגיע למצרים ללא כל הגנה. סיפור נעוריו של יוסף בקרב אחיו אינו מעיד על כישרונות מיוחדים שנבטו בו, מלבד הכישרון לעורר את אהבת אביו כלפיו, והכישרון לעצבן את אחיו הגדולים. אם מקבלים אנו את האפשרות שהאלוהים בחר ביוסף והעתיר עליו רוב מזל והצלחה – הגיוני שנשאל את השאלה המתבקשת – מדוע בחר ה' בבנה של רחל והעדיפו על כל אחיו הגדולים ממנו?

כדי לעשות דרמה רצינית מסיפור יוסף, מפיל אותו כותב הסיפור בפח נוסף, לא פחות מסוכן מהבור אליו הורידוהו אחיו המקנאים. המעשה בפיתוי שניסתה אשת פוטיפר לפתות את יוסף 'מוציא את יוסף צדיק' למהדרין, אך הוא מושלך לכלא, שבו רבים מהאסירים נשכחים עד יום מותם.

אלוהים אינו עוזב את יוסף אף לרגע אחד. כל הנפילות שנפל יוסף אינן תוצאות של רגעי התעלמות או שכחה מצד האל. הכל מתוכנן מגבוה ומראש – כדי להביא את יוסף אל קו הסיום המוצלח כנגיד על כל ארץ מצרים וכמושיע אחיו ובני משפחתו.

וכך, גם בבית הסוהר, מצליח יוסף לעורר את הערכת השר הממונה, והוא מקבל מעמד מאד מיוחד – אמנם אסיר, אך מופקד על האסירים האחרים, וכל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְהוָה מַצְלִיחַ.

מחד – יש בידינו סיפור דרמטי, עם גיבורים מציאותיים ועלילות אנושיות מפותלות ומרתקות, והסיפור כתוב היטב (מוטיב החלומות שכיכב במערכה הראשונה, יעלה על הבמה בשנית במערכה השלישית). ומאידך – הסיפור מתואר תוך איזכור חוזר ומודגש, שהחוטים המפעילים את הגיבורים נמצאים בידי האלוהים.

*******

בפפירוס ד'אורביני, מסמך מצרי משנת 1215 לפנה"ס, מופיע סיפור הדומה מאד לסיפור יוסף ואשת פוטיפר. קשה להחליט אם אחד הסיפורים השפיע על משנהו, או שמא לשניהם מקור אחר, קדום יותר. וזה תוכן סיפור האחים מפפירוס ד'אורביני, כפי שמצאתי באתרו של יהודה בלו, 'רשימות מן התיבה הלבנה':

היה היו שני אחים. שם הבכור היה אנפו ושם הצעיר היה באתא. לאנפו היו בית ואשה, ואחיו הצעיר גר עימו כמו היה בנו. והיה באתא צעיר יפה תואר, ורעה את עדריו של אנפו באחו, והחזירם עם ערב לדיר, והיה ישן ביחד עם הפרות ברפת. בהגיע עת החריש היו שני האחים חורשים יחדיו את השדה. לאחר ששהו ימים אחדים תחת כיפת השמיים, נתברר לאנפו כי חסרים להם זרעים. אז שלח הבכור את הצעיר ואמר לו: רוץ, הבא לנו זרעים מן הבית.

מצא באתא את אשת אחיו הבכור בעת שסרקה את שיערה. הוא פנה אליה וביקש: קומי ותני לי זרעים, כדי שאשוב במהרה לשדה, כי אחי אמר לי: הזדרז ואל תתמהמה! לאחר שטען על גבו זרעים והתכונן לצאת, אמרה לו האשה: כוחך רב עמך, יומיום אני מסתכלת בגופך החטוב. בוא נשכב שעה אחת. הדבר ינעם לך, ואף בגדים נאים אעשה לך.

הצעיר נזעם מדברי התועבה שדיברה אליו והשיב לה: מה גדולה החרפה במילים שאמרת לי. אל תוסיפי דבר אליי כן, ולא אספר את דברייך לאיש. הוא הרים שוב את משאו ויצא אל השדה, אולם האשה חששה בגלל הדברים שאמרה באוזניו, והיא נטלה חלב ושפשה בו את גופה, עד שנראה כאילו הוכתה. אז שכבה על יצועה כחסרת אונים.

בערב שב אנפו ומצא את אשתו עושה עצמה חולה. אמר לה בעלה: מי הוא שהלקה אותך? והיא ענתה לו: איש לא חיבל בגופי מלבד אחיך. משבא ליטול זרעים מצאני לבדי ואמר לי: בואי נשכב שעה אחת. התירי שערותייך! אבל אני לא שמעתי לדבריו. האין אני כאם לך והאין אחיך הבכור כאב לך? כך דיברתי באוזניו. אז נבהל והכה אותי כדי שלא אספר לך. בעלי אהובי, אם תשאיר אותו בחיים, מות אמות אנוכי.

אז התפרע הבעל הזועם כנמר הדרום, ויצא להשחיז את חניתו כדי להמית בה את אחיו. רדף אנפו אחרי באתא ועמד להשיגו. או אז יצר האל רע בריכת מים בין שניהם, ובעוד המים מפרידים ביניהם ניתנה אפשרות לאח הצעיר להסביר את גרסתו למעשה. לשמע וידויו חדל האח הגדול מלרדוף אותו וחייו של באתא ניצלו.

כמה מוטיבים מרכזיים משותפים לשני הסיפורים, וביניהם האישה הפתיינית, הגבר הנאמן לבעל הבית והמסרב להתפתות, והדרמטי מכולם – ניסיונה של האישה להטיל את האשמה על מושא תשוקתה, אם כרצון לנקמה במי שבייש אותה בסירובו, ואם כניסיון להיחלץ מאפשרות שיתגלה חלקה בסיפור הפיתוי.

כאשר מסתבך קשר אינטימי בין שניים במקום סגור שאין בו עדים למתרחש, אנו עומדים בדרך כלל מול עדויות סותרות של השניים. זו בעיה מוכרת ומטרידה מאד בבית המשפט. תרבות שבה מעמדן של הנשים נחות ביחס לגברים, תעמיד מלכתחילה את האישה בנחיתות מול המשטרה או מול בית הדין. כן הדבר במקרה של הסתבכות קשר בין אדון לשפחתו, או בין אישה לעבדה.

פרט יפה בסיפור המצרי היא בריכת המים המפרידה בין האח הרודף לאח הנרדף, ומאפשרת לו, לנרדף, את מרחב הזמן והמקום, שהוא זקוק לו כדי לספר לרודף את גרסתו. זו בריכת המים הסמלית, שכל כך חסרה בסיפורי מציאות רבים, שבהם חמום המוח עושה שפטים בקרבן חף מפשע, פשוט מפני שלא הספיק לשמוע את הסיפור כולו.

עמנואל בן יוסף

פרק מ'

בראשית מ א וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם. ב וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים וְעַל שַׂר הָאוֹפִים. ג וַיִּתֵּן אֹתָם בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֶל-בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם. ד וַיִּפְקֹד שַׂר הַטַּבָּחִים אֶת-יוֹסֵף אִתָּם וַיְשָׁרֶת אֹתָם וַיִּהְיוּ יָמִים בְּמִשְׁמָר. ה וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר אֲסוּרִים בְּבֵית הַסֹּהַר. ו וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים. ז וַיִּשְׁאַל אֶת-סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם. ח וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ-נָא לִי. ט וַיְסַפֵּר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-חֲלֹמוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה-גֶפֶן לְפָנָי. י וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים. יא וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת-הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל-כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת-הַכּוֹס עַל-כַּף פַּרְעֹה. יב וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם. יג בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת-רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל-כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס-פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ. יד כִּי אִם-זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ-נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן-הַבַּיִת הַזֶּה. טו כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם-פֹּה לֹא-עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי-שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר. טז וַיַּרְא שַׂר-הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר וַיֹּאמֶר אֶל-יוֹסֵף אַף-אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל-רֹאשִׁי. יז וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן-הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי. יח וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם. יט בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת-רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל-עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת-בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ. כ וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת-פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל-עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת-רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים וְאֶת-רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים בְּתוֹךְ עֲבָדָיו. כא וַיָּשֶׁב אֶת-שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל-מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל-כַּף פַּרְעֹה. כב וְאֵת שַׂר הָאֹפִים תָּלָה כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף. כג וְלֹא-זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ.

יוֹסֵף בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת

שלושה זוגות של חלומות מלווים את סיפורו של יוסף. הזוג הראשון הוא חלום ילדות, חלום נאיבי, של נער מועדף ומפונק. משמעותו של החלום אינה נהירה לחולם עצמו, והוא מביא אותו בפני אחיו והוריו. הם עומדים על פשר החלום, ופשר זה מקומם אותם נגד הנער, שאינו מודע, ככל הנראה, להתנגדות שמעוררת התנהגותו ביניהם, ולמשמעות החלום עבורם. זמן רב עובר, ומאורעות דרמטיים מתרחשים בחייו של יוסף לפני שהוא פוגש בזוג החלומות הבא. הוא מושלך אל בית האסורים, ושם הוא פוגש את שרי פרעה, והם מביאים בפניו את חלומותיהם, אשר חלמו באותו לילה, ואשר על פשרם לא יכלו לעמוד בעצמם. והנער יוסף, שכבר עבר לא מעט בחייו, וצבר ניסיונות וחוויות שלימדו אותו, שהגורל יכול להתהפך לא פעם ולא פעמיים בחייו של אדם, יכול לפענח את פשר חלומם של שר האופים ושר המשקים. כמו חלום הילדות שלו – גם חלומם של שרי פרעה מנבא את העתיד. חלומות הילדות של יוסף עדיין לא התממשו, אך נראה כי יוסף מאמין בכוחם של חלומות לספר לנו מה עתיד לקרות. יכולתו של יוסף כפותר חלומות מתאשרת תוך זמן קצר, מה שמאפשר לכותב קורותיו של יוסף לקדם את העלילה במהירות אל השלב הבא: הפעם פרעה, מלך מצרים, הוא החולם, וחלומותיו גם הם סתומים, ומבקשים מומחה היודע לתרגם את המשל לנמשל. חרטומי מצרים מנסים לפענח את פשר חלומות מלכם, אך פרעה – למרות שאינו יודע את פשרם בעצמו – יכול בביטחון לזהות שפתרונותיהם של החרטומים אינם נכונים. וכך נקרא יוסף אל הארמון להתמודד עם המשימה. חלומות-פרעה גם הם מספרים על העתיד לקרות, אך הפעם, בניגוד לחלומם של שרי המלך, מדובר בעתיד שיתמשך על פני ארבע-עשרה שנים, וכי המסר שהחלומות מעבירים למלך אינו אישי, כי אם מכוון לממלכת מצרים כולה. בנקודה זו מראה יוסף את כוחו הגדול: הוא מספק למלך פתרון לחלומותיו, הפתרון שמציע יוסף מתקבל על ידי פרעה כפשר הנכון של החלומות, ויוסף מגדיל לעשות, מנצל את הרגע הגורלי הזה ומציע לפרעה גם פתרונות לבעיה שמנבא החלום – שנות הרעב שתבואנה לאחר שנות השובע שיבואו על מצרים. וכך מקדם זוג החלומות השלישי את יוסף אל הגשמת ייעודו – הוא זוכה במעמד ובכוח שיאפשר לו להציל את משפחתו, להביאם מצרימה, ובזאת ייסגר המעגל: הנבואה שנסתרה בזוג החלומות הראשון, חלומות הילדות, תתגשם במלואה: עליונותו של יוסף על כל בני-משפחתו, ובכלל אלה גם אביו יעקב, תתבסס ללא עוררין.

לעומת חכמים שאמרו כי חלומות שווא ידבֵּרו, אמרו חכמים אחרים כי השינה היא אחד משישים של מוות, וכי החלום הוא אחד משישים של נבואה. ואכן, כך רואה מספר סיפורי יוסף את משמעותם של חלומות בחיינו. לעיתים מתלבשים חלומות-אמת אלה במסווה מטפורי, ורק אנשים בעלי תכונות-נפש מיוחדות יכולים לפענח אותם.

********

זה לא נדיר שאדם נופל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ממרומי הצלחה מקצועית וחומרית, ממעמד חברתי מכובד או מבריאות הגוף והנפש אל מעמקי הכישלון המקצועי, ההשפלה החברתית או המחלה הגופנית או הנפשית. אנשים שונים, העוברים חוויה טראומטית כזאת, יוצאים ממנה במצב שונה. יש המממשים בסיפורם האישי את האמרה 'מה שלא הורג אותך – מחסן אותך', והם יודעים לנצל את ההזדמנות השנייה הניתנת להם מן החיים, וזוכים לחזור לנקודת המוצא ממנה נפלו (כמו שלמה מאגדת אשמדאי) או לבחור בדרך חדשה, הניזונה גם מלקחי התקופה הקשה שעברו (כמו ז'אן ולז'אן מ'עלובי החיים?). אחרים יוצאים פגועים, חרדים וחלשים אל מציאות, שלא בנקל הם מצליחים להתמודד עמה. מה מבדיל בין אלה לאלה?

כשאתה נופל לבור, מנותק מהבועה המשפחתית המגוננת, ואתה יוצא ממנו כשאתה חסר הגנה לחלוטין, ואחרים שולטים בך, מה נותר בך מחייך הקודמים? מה יסייע לך? זיכרונות? הרגלים? תכונות אופי? מודעות עצמית? מזל?

הנה כל מה שיכול לשנות את מצבך לטובה למרות האסון שנפל עליך:

זיכרונות עבר, המשמרים רגעים של אהבה הדדית בינך לבין הקרובים לך, או ניסיון של מכשולים אותם הצלחת לצלוח בכוחות עצמך.

הרגלים של התאפקות, של דחיית סיפוקים, של מחשבה לפני ולאחר מעשה, של ויתור על צרכים שאינם חיוניים, של היכולת להישאר לבד עם עצמך.

תכונות אופי כמו יכולת יצירת קשר חם עם אנשים חדשים, כמו יכולת הסתגלות למצבים חדשים, כמו סקרנות, כמו כוח סבל, כמו אופטימיות בסיסית.

מודעות עצמית המשלבת ביטחון עצמי, שאינו תלוי במה שאחרים חושבים עליך, עם הערכת יכולותיך ללא קשר עם מצבך בהווה, ועם היכרות עם מה שיש לך להציע לעולם.

מזל הוא מה שקורה לך בלי שתיכננת זאת; אך היכולת שלך לזהות דלתות שהמזל פותח בפניך לרגע – היא קריטית.

הפסיכולוגיה מדגישה את חשיבותו של מקור שליטה פנימי. מוקד שליטה או מיקום שליטה (באנגלית: Locus of control) היא הרגשת השליטה שיש או אין לאדם על המאורעות שבחייו, ואמונתו באשר למה גורם לדברים טובים או רעים בחייו (באופן כללי, או בתחום מסוים, כגון בריאות או הצלחה בלימודים). מקור השליטה עשוי להיות פנימי (כלומר, האדם מאמין כי הוא שולט בעצמו ובחייו) או חיצוני (האדם מאמין כי חייו והחלטותיו נשלטים בידי סביבתו, בידי כוח עליון או בידי אנשים אחרים). המונח נטבע בשנת 1954 על ידי הפסיכולוג האמריקאי ג'וליאן רוטר לשם ציון היבט חשוב של האישיות. יתכן שֶׁמַּה שאני מדבר עליו הוא אותו מקור שליטה פנימי, החשוב כל כך ביציאה ממצבים קשים.

סופר המקרא, בספרו על נפילתו ועל עלייתו של יוסף, חוטא למציאות המורכבות הזו, והוא מסתפק באמירה הפשטנית: יְהֹוָה אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְהֹוָה מַצְלִיחַ.

עמנואל בן יוסף

יוסף פותר חלומות פרעה - ג'יימס טיסו, צרפת, המאה ה-19

משפחתו של יעקב משפחה מסובכת. יחסי התחרות בין הנשים על אהבת הבעל החלו לפני שנים רבות, עוד בימים בהם עבד יעקב את לבן עבור הבת הצעירה, רחל, כי העדיפה על פני אחותה הבכירה, לאה. גם כשנכפתה לאה על יעקב, לא ויתר הבעל המרומה, והוא התחיל במהלך של שבע שנים נוספות של עבודה, שנים שבהן המחיש ללאה כי לא נפתח לבו אליה, וכי הוא יעשה כל שביכולתו כדי להשיג את אחותה. וגם לאחר שהעניקה לו לאה ארבעה בנים, בעוד שרחמה של רחל לא נפתח, עדיין היתה רחל האישה המועדפת עליו. התחרות הטראגית בין שתי האחיות המשיכה באמצעות השפחות. האחיות הגישו ליעקב את שפחותיהן כדי שיוליד מהן עוד נקודות זכות לכל אחת מהשתים, וכך עד שהיו לו ליעקב עשרה בנים; ואז, כשאלוהים נזכר ברחל, ויוסף נולד, והינוקא הוא הבן האהוב והמועדף – מוכנה הבמה לשיאה של הטרגדיה, לנקמתם של האחים בקטן שתפס את מקומם. וכמו בכל טרגדיה, אין מה שיעצור וימנע את האסון: יוסף שופך שמן על המדורה בהחצינו בפני אחיו את תמונת העולם שבנה לעצמו - הוא במרכז, והם משרתים אותו.

אך לא רק יעקב מעדיף את בנה של רחל. מלמעלה משקיף האלוהים, ואהבתו של יעקב ליוסף משקפת את הבחירה האלוהית. וכך, מספר המקרא, גם עשרה אחים גדולים אינם יכולים למנוע את הייעוד של אחיהם. מכאן ואילך מוביל האלוהים את העלילה בדרך שתסתיר מאחי יוסף את ידיעת העתיד. הם יפגשו את יוסף רק לאחר שעבר את מסלול הגיבוש וההכשרה בארץ זרה, בקֶרֶב עם אחר, ולאחר שכוכבו דרך והוא מוכן להראות להם מי הם ומי הוא.

פרק מ"א

ח וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ, וַיִּשְׁלַח, וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת-כָּל-חֲכָמֶיהָ, וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת-חֲלֹמוֹ, וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה.

פרעה הגדול מתעורר במיטתו נרעש כולו. שני חלומות חלם, ופשר שניהם סתום. הוא קורא לעזרה את כל חרטומי מצרים ואת כל חכמיה, אך הם נכשלים בניסיונותיהם לפרש את החלומות.

אני נזכר בשיר הילדים האנגלי הוותיק אודות הַמְפְּטִי דַּמְפְּטִי איש הבֵּיצָה, אשר נפל מראש החומה והתפוצץ לו. וכך מתרגם צבי אבן-פז: "כָּל סוּסֵי הַמֶּלֶך וְכָל חַיָּלָיו נִסּוּ לְהַרְכִּיב אוֹתוֹ שׁוּב, אַךְ לַשָּׁוְא". לפנינו, כנראה, מוטיב ספרותי עתיק יומין, ומי יודע – אולי ספר בראשית שלנו אינו המקור הראשון למוטיב זה...

ומדוע חבר החכמים האלה, ששמעם יצא בכל העולם הקדום, נכשלים?

בשנת 1962 יצא לאור ספרו הקטן והמרתק של הפילוסוף תומס קוּן 'המבנה של מהפכות מדעיות'. קראתיו כספר חובה בקורס אוניברסיטאי, והוא שבה את לבי בפשטות שבה הסביר קון תופעה מוכרת בהיסטוריה של המדע - התהליך המורכב אותו עוברת תגלית מדעית המשנה את התפיסה, את ההבנה, ואת המתודולוגיה של מדעני אותו תחום עד כדי מהפכה מדעית של ממש.

קון משתמש במונח 'פרדיגמה', והוא מתאר באמצעותו תפיסה רחבה ומפורטת של תחום מדעי מסוים על ידי המדענים המובילים והמקובלים בתחום זה באותה עת. תפיסה זו בונה גם מתודולוגיה מדעית, מעין ארגז כלים שבאמצעותו ממשיכים המדענים להעריך כל תופעה קטנה שהם מגלים בשטח לאור תפיסתם זו. על פי קון הפרדיגמה היא ארגז כלים חזק, המאפשר להרחיב את יכולת הפירוש של תופעות המתגלות חדשות לבקרים, משום שכלים אלה מאפשרים הסבר למה שהחושים קולטים מהמציאות.

זוהי גם נקודת החולשה של הפרדיגמה, המובילה אותה בסופו של דבר למשבר. כאשר הולכים ומצטברים נתונים מן השטח, המצביעים על כך שהפרדיגמה אינה מסבירה כל מה שמצוי בעולמנו, כבר אי אפשר להתעלם מהסתירה בטענה שמדובר במדידה לא מדויקת, בנתונים ששובשו או ביוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. המדענים המובילים בתחום נכנסים למגננה, ומחפשים כל דרך לתקוף את הממצאים הסותרים, בעוד שמדענים יחידים המסוגלים לחשיבה מחוץ לקופסת הפרדיגמה המקובלת, מתחילים להציע דרך חדשה להסבר המציאות, ובקיצור לבנות פרדיגמה חדשה. סופו של תהליך בקריסת הפרדיגמה הישנה, ובלידת החדשה, היוצאת לדרך בהתלהבות לחפש ממצאים נוספים בשטח, שיתאימו להסבר שלה. זו מהפכה מדעית. וכדרכו של מדע רציונלי, לידת פרדיגמה נושאת בחובה גם את התקופה הפוריה שבה נוכל, באמצעות פרדיגמה זו, להרחיב את הבנתנו את העולם, אך לידה זו גם מבשרת את קריסתה הצפויה לעתיד לבוא, מפני מהפכה חדשה.

ומה לפרעה ולחרטומיו ולפילוסופיה של קון? לא הגזמתי?

נראה את התיאוריה הפילוסופית של קון כמטאפורה למשהו רחב יותר, שגם סיפור חלום פרעה שייך לו. החרטומים הם חבורה נערצת של אנשי ידע, המובילים כמה וכמה תחומי דעת בחברה המצרית המפותחת של אותם ימים קדומים. העוצמה של החצר המצרית שימשה מצע פורה לצמיחת מעמד שלם של אנשים המייצגים את הידע המתקדם ביותר של אותם ימים, מעמד שכמעט ואין לו מתחרים. חלום פרעה מעמיד אותם במבוכה, שכן הוא רומז למשהו שאינו מוכר במציאות של עמק הנילוס – שבע שנות רעב. מי שחי בארץ, המושקית על ידי נהר רחב-ידיים, שאספקת המים שלו כה יציבה ומובטחת, ושחשיבותו לכלכלה המצרית כה גדולה, שהוא נחשב לאל המעניק ביטחון ושגשוג לעד. חרטומי מצרים של אותה עת מייצגים חברה מדעית בוטחת בעצמה, שאינה חווה הפתעות ותגליות מרעישות (מכות מצרים תגענה בעתיד...), ואשר יודעת להסביר כל דבר, כולל חלומות, אך רק במסגרת הפרדיגמה המוכרת להם.

צריך להוציא איש עברי מבית האסורים, איש שחווה בחייו הקצרים כל כך הרבה תהפוכות, ואשר נולד בארץ, התלויה בחסדי גשם משמים, גשם שפעמים בא ופעמים אינו בא – כדי להצביע על אפשרות כזאת, שחלום המלך מנבא שנות רעב, הפתעה גמורה לחוויה המצרית של אותם ימים.

יוסף מתחיל בניפוץ הפרדיגמה המצרית של ימיו. משה יבוא בעקבותיו וימשיך בקעקוע הביטחון המצרי בידע שיש להם.

עמנואל בן יוסף

לא היה יוסף ראוי לְהִנָּתֵן בבית האסורין אלא עשר שנים, מפני שהוציא דיבה על עשרת אחיו, אך בְּשֶׁל שאמר לשר המשקים (בראשית מ, יד) "כי אם זכרתני אתך והזכרתני אל פרעה", ולא בטח בקב"ה - נִתְוַסְּפוּ לו עוד שתי שנים, שנאמר (שם מא, א) "ויהי מקץ שנתיים ימים" (על פי שמות רבה)

"וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרַיְמָה" – אָמַר ר' תַּנְחוּמָא: לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְפָרָה שֶׁמְּבַקְּשִׁין לִתֵּן עֹל בְּצַוָּארָהּ וְהִיא מוֹנַעַת הָעֹל מִן צַוָּארָהּ. מֶה עָשׂוּ?

נָטְלוּ אֶת בְּנָהּ מֵאַחֲרֶיהָ וּמָשְׁכוּ אוֹתו לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהָיוּ מְבַקְּשִׁין בּוֹ לַחֲרֹשׁ , וְהָיָה הָעֵגֶל גּוֹעֶה. שָׁמְעָה הַפָּרָה אֶת בְּנָהּ גּוֹעֶה, הָלְכָה שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתָהּ בִּשְׁבִיל בְּנָהּ.

כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מְבַקֵּש לְקַיֵּם גְּזֵרַת "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵּר יִהְיֶה זַרְעֲךָ..." וְהֵבִיא עֲלִילָה לְכָל אֵלוּ הַדְּבָרִים, וְיָרְדוּ לְמִצְרַיִם וּפָרְעוּ אֶת הַשְּׁטָר. לְכָךְ נֶאֱמַר: "וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרַיְמָה".

יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֶה שָׁנָה, וְהָיָה עוֹמֵד בְּכָל חֻמּוֹ (בכל יופיו), וְהָיְתָה אֲדוֹנָתוֹ אֵשֶׁת פּוֹטִיפָר מְשַׁדַּלְתּוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם בִּדְבָרִים, וְהָיְתָה מַחְלֶפֶת שָׁלֹשׁ חֲלִיפוֹת בְּגָדִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם; בְּגָדִים שֶׁלָּבְשָׁה בְּשַׁחֲרִית לֹא לָבְשָׁה אוֹתָם בַּחֲצִי הַיּוֹם, וּבַחֲצִי הַיּוֹם – לֹא לָבְשָה בֵּין הָעַרְבַּיִם. כָּל כָּךְ לָמָּה? כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן עֵינוֹ בָּהּ.

פעם אחת נתקבצו המצריות ובאו לראות יופיו של יוסף. מה עשתה אשת פוטיפר? נטלה אתרוגים ונתנה לכל אחת ואחת מהן, ונתנה סכין לכל אחת ואחת, וקראה ליוסף, והעמידתו לפניהן. כיוון שהיו מסתכלות ביופיו של יוסף - היו חותכות את ידיהן. אמרה להן: ומה אתן בשעה אחת כך, אני שבכל שעה רואה אותו - על אחת כמה וכמה!" (תנחומא, (ורשא), פרשת וישב, סימן ה').

לוכד-חלומות אינדיאני - דרום אמריקה

מַשֶּהוּ נוֹסָף בְּיַחַס לְיוֹסֵף – אריה סיון

בְּהִנָּפְלוֹ לַבּוֹר, יָדַע כִּי מֵת. וּבֶאֱמֶת,

אֵין לְצַפּוֹת שֶׁיֶּלֶד חוֹלְמָנִי כָּזֶה

יִחְיֶה אַחֲרֵי נָפְלוֹ לִבְאֵר שֶׁאֵין בָּהּ מַיִם.

רַק בַּחֲלוֹמוֹ אָדָם נוֹפֵל לִבְאֵרוֹת, וָקָם.

וּבְהַכָּרָה גְּמוּרָה, בְּלֵב נָקִי מֵרַע, הֵכִין עַצְמוֹ

לָרֶדֶת בִּסְפִינַת הַמָּוֶת, שֶׁתַּפְלִיג עִמּוֹ

עַל פְּנֵי הַמַּיִם הַשְּחוֹרִים, הַמַּיִם הַקּוֹשְׁרִים

אֶת תַּחְתִּיּוֹת הַבְּאֵרוֹת אֶל מְקוֹמוֹת אִמּוֹ.

אַךְ בַּמָּקוֹם הַהוּא, בִּמְקוֹֹם לְהַרְדִּימוֹ

בַּנֵּבֶל הַלָּבָן, אָחֲזָה בְּאֵבָרָיו

אִשָׁה חַיָּה מְאֹד, בְּיַד תּוֹבַעַת.

וְהַיּוֹסֵף הַזֶּה הַתָּם נִזְקַק לְבוֹר נוֹסָף

וְלַגְּבָרִים הָאֲסוּרִים, בִּכְדֵי לָדַעַת,

אֵיךְ בֶּאֱמֶת נִרְאֶה אָדָם, שֶׁבָּא בַּחֲלוֹמוֹ הַמָּוֶת.

בבור

יוסי שריד

יוסף כמעט לא הספיק להיות בבור

ולכן גם לא הספיק לעמוד כמוני על יתרונותיו.

מה שרואים מבור לא ממש רואים ממקום אחר:

פיסת שמים כחולה והיא כל השמים ויותר;

ענן קטן שהולך ומתקדר –

מתי בפעם האחרונה התרכזנו בענן אחד

ומה כל כך מיוחד בענן קטן שבא ועובר –

רק בבור אתה מתעלף

ממנו; רואים כוכבים שלוקחים אותך

הכי גבוה

וציפור שלוקחת אותך הכי רחוק.

בבור גם השמיעה מתחדדת

והיא מתיידדת

עם הסביבה.

פתאום שומעים צחוקים ממרחקים

ושומעים קולות בכי מחוקים

כל אותם דברים שכבר לא מתאמצים לשמוע בדרך כלל,

וכל הזמן נדמה לך שאתה שומע צעדים.

לכן, מחובתי להזהיר:

מי שיתנדב להעלותני מן הבור

אל יצפה ממני להכרת טובה!

יוסף בבור - חיים רון

יוסף

שמעון שלוש

אָדָם בִּבְדִידוּתוֹ טָרֹף טֹרַף

וְחַי בְּחֵבֶל בְּדִידוּתוֹ, בְּאֶרֶץ אֵין הוֹרָיו.

נִשְׁאַרְתִּי כּוֹתֵב אֶת קוֹרוֹתָיו.

אָדָם חַי בְּעֹרֶף אַהֲבָתוֹ

מַהִי זֶהוּתוֹ, מָהֵם חַיָּיו?

לְפָנָיו חֲלוֹמוֹת

מִגַבּוֹ רָעָב.

אָדָם בִּבְדִידוּתוּ טָרֹף טֹרַף אָדָם בְּחַיָּיו.

מַכָּרָיו לֹא אִתּוֹ וִידִידָיו לֹא יְדִידָיו.

רוּחוֹ לְחוּד וּבְשָׂרוֹ לְכוּדָיו

וּמְיַשֵׁר אֶת הֲדוּרָיו.

אָדָם בִּבְדִידוּתוֹ טָרֹף טֹרַף אָדָם בְּחַיָּיו.

הַבֵּן יַקִּיר לִי, בֵּן אָבוּד

הַבֵּן יָקָר לִי בְּפָנָיו.

אָדָם בִּבְדִידוּתוֹ לוֹקֵחַ אֶל לִבּוֹ

צַעֲקַת לִבּוֹ עָלָיו וְרַחֲמָיו.

שׁוּב פָּתַחְתִּי פָּרָשַׁת יוֹסֵף

וּמָצָאתִי בֵּן תָּפוּר בַּאֲסוּרָיו.

כָּתַבְתִּי אֶת דְּמוּתוֹ וְהִנַּחְתִּי אֶת סְפָרָיו.

השלכנו את יוסף – מוטי בנארי

"השלכנו את יוסף אל הבור" לחש יהודה לאביו הזקן, "כדי שילמד לטפס."

"השלכנו ילדים בנים ליאור", השיב הדייג המצרי לשאלת ילדתו הקטנה, "כדי שילמדו לשחות."

"השלכנו תינוקות יהודיים מהחלונות", חייך האיכר האוקראיני במיטה, אל אשתו השמנה מתחתיו,

"כדי שילמדו איך לעוף."

"רק מי שלומד היטב", גחן המורה אל תלמידיו הקשובים, "מסתדר בחיים".

************************

שוב יוסף מתגרה באחים. בן שבע עשרה - עושה מעשה נַעֲרוּת. לא לוקח אחריות, לא מבין את ההקשר הסביבתי והמערכתי, לא קולט את גבול הסיבולת של החֶבְרָה. מושך אש וממרכז את עצמו. גם בחלום וגם במעשה. יש לו דנ"א של מנהיג, אך הוא מוכרח להבין בדרך הקשה את תפקידו. המנהיגות לא נותנת לך דבר, היא מעמיסה משקל עודף.

כשיעמוד מול אשת פוטיפר המפתה ויצליח להתגבר - יתברר שהוא בשל להנהגה. 'איזהו גיבור- הכובש את יצרו', שנאמר: 'טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר'.

הרב בני לאו

יוֹסֵף וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים הַמְּשַׁגַּעַת

טים רייס, אנדרו לויד וובר

תרגום: אהוד מנור

עוֹצֵם עֵינַי , סוֹגֵר כָּל פֶּתַח

לִרְאוֹת לָבֶטַח לָמָּה וּלְאָן

מִמֶּרְחָקִים קוֹלִי בּוֹקֵעַ

אַךְ עוֹלָם שׁוֹפֵעַ לַחֲלוֹם מוּכָן

כֻּתֹּנֶת לִי , צְבָעִים לָהּ אֶלֶף

צְבָעִים כָּאֵלֶה לֹא נִרְאוּ עַד כָּאן

וּבַמִּזְרָח עוֹלָה הַשֶּׁמֶשׁ

אַךְ עוֹלָם שֶׁל אֶמֶשׁ לַחֲלוֹם מוּכָן

הִלְמוּ תֻּפִּים, בְּרָקִים שֶׁל אוֹר

הַכֻּתֹּנֶת עָפָה אֶל הַשְּׁחוֹר

צְבָעֶיהָ נֶעֶלְמוּ בַּחֹשֶׁךְ, וַאֲנִי לְבַד

תְּנוּ לִי לַחֲזֹר, פִּתְחוּ הַדֶּלֶת

חָלוֹם וּתְכֵלֶת כְּבָר חָשְׁכוּ מִזְּמַן

עוֹלָם שֶׁלִּי, עוֹלָם יָגֵעַ

מִתְגַּעֲגֵעַ לַחֲלוֹם מוּכָן

עֵירוֹם

ציפי לוין בירון

הַבֶּגֶד שֶׁתָּפַרְתִּי הֻשְׁלַךְ לְצַד הַחֲלוֹמוֹת,

מִשְׁפַּחְתִּי, סְבִיב שׁוּלֵי הַבּוֹר, קוֹרֵאת לִי לָצֵאת.

אֵינִי עוֹנֶה. קוֹלִי לֹא יַגִּיעַ לִקְצֵה סַנְדָּלָם.

נְחָשִׁים מַבִּיטִים בִּי שְׁוֵי נֶפֶש,

וְעֵינַי בְּקַשְׂקַשֵּׂי הַיֹּפִי שֶׁל מֶרְכַּז הַכְּאֵב.

אֵינִי נַעֲנֵית לְשׁוּם חֶבֶל, לְעוֹלָם לֹא יִמְכְּרוּ אוֹתִי.

לְאַט מִתְפַּזְּרִים אֶל בֵּיתָם הַחוֹשְׁבִים: טֹרַפְתִּי.

דְּמָמָה טוֹבָה שָׁבָה לִשְׁכֹּן בְּאָזְנַי.

עוֹר אַהֲבַת אָבִי עוֹלֶה וּמְכַסֵּנִי,

חוֹזֵר בִּי צַו הַזְּחִילָה אֶל הָאוֹר הַמֻּצְפָּן.

שֶׁאֹחַז בְּזִיזָיו וְאֶעֱלֶה,

לְבַדִּי.

"הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף!"

ומה נרצה אנו לומר בקוראנו את הפרק הזה? נשבח את תמר על יוזמתה ועל תבונתה? נתפייס עם יהודה לקראת סוף הפרק?

עמנואל בן יוסף

קבצים מצורפים

תווים ל'יוסף וכתובת הפסים המשגעת'

פרשת 'וישב' - הרב אבי פסקל

דרשה לפרשת וישב - בארי צימרמן

ויהי ער רע בעיני ה' - בארי צימרמן

זנות אינה מקצוע - רוחמה וייס (תמר ויהודה)

קישורים

מנהרת הזמן - תנו לעבר לעבור - יורם טהר-לב

תמר - מבט מבפנים - מיכל שיר-אל

בבית פוטיפר - גבי ברזילי על מחזור השירים של ע. הלל