בהעלותך

פרשת בְּהַעֲלוֹתְךָ

כמעט שבת, פרשת בהעלותך. עמוק במרחבי ספר במדבר, משה צועד בראש אספסוף ממורמר של עבדים, שבוכים על גורלם ומתגעגעים אל סיר הבשר. צועד לאן? אל ארץ מובטחת, שאליה לעולם לא יגיע. ואת מנהיגותו, בינתיים, בונה משה מתוך היומיום, מתוך הקושי והמצוקה. כך הוא מאפשר לאלוהים לאצול מן הרוח שבו – אל שבעים הזקנים הנוספים. וכך הוא מרגיע את יהושע, אשר נלחץ כשהוא רואה אנשים מתנבאים על דעת עצמם, ומבהיר לו כי כמה שיותר נביאים – יותר טוב.

וכך גם מגיב משה כשהוא מבין כי שני אחיו, מרים ואהרון, מקנאים בו ומוציאים את דיבתו רעה. הוא, העָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, בוחר לזעוק אל ה' ולהתפלל על אחותו, שנצטרעה: אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ!.

כמעט שבת. פרשת בהעלותך. הזדמנות לחזור ולבחון את יכולתנו: לאצול לאחרים, לוותר למי שסביבנו, ולהתפלל על מי שפגע בנו. שבת שלום!

איתמר לפיד

במדבר ח'

וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה. וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה - מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ, עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא, כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה, כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה.

בפרקנו זה מצייר המקרא את רגע העלאת הנרות במנורה כרגע רוחני מרוכז ומקודש.

לא בכדי דנו חכמים במשמעות המילה ' בְּהַעֲלֹתְךָ', מילה שהפכה לכותרת הפרשה. מה מעלה אהרן? הפשט רומז, אולי, לעליית הלהבה עם ההדלקה, או לעליית השמן אל הלהבה הדולקת, אך יש בפעולת הדלקת הנרות במנורה גם תחושה של התעלות הנפש.

תיאור מפורט הרבה יותר של המנורה הופיע כבר בספר שמות. תיאור המנורה כבעלת שישה קנים (כך נאמר שם), אך עם שבעה נרות, הכתיב פתרון צורני למנורת המשכן, וגם למנורת המקדש שהוצבה בו לאחר הקמתו. הנר השביעי ניצב במרכז המנורה, שלושה קנים מימינו ושלושה משמאלו. שבעת הנרות יאירו ביחד, ויפיצו זוהר גדול. זו מנורה של זהב, העשויה מגוש אחד – ללא ספק חפץ קדושה יקר ביותר.

דמות המנורה חזרה והופיעה בעת הקמת מדינת ישראל כסמל לאומי מעורר השראה.

הדלקת הנרות היא טקס, שיש להקפיד בביצועו "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה ". הטקס יחזור באותה מתכונת מדי יום, וזה יהיה רגע של ריכוז ותשומת לב, של התעלות וקדושה.

המנורה לא נוצקה על פי ספר הוראות כתוב, כי אם על פי תמונת המנורה, "כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה ", ואנו מעלים בדמיוננו את אותו רגע חד-פעמי של משה ואלוהים על הר סיני, כשהאלוהים מציג בפני משה תמונה מדויקת של המנורה, תמונה שעל משה יהיה לנצור בזיכרונו לפרטיה, עד לאותה שעה שיפקח על יציקת המנורה בהתאמה מלאה לאותה תמונה.

ואנו, שחווינו מדי שבוע את הרגע הקטן, היפה והנינוח, הרגוע והמקודש, של הדלקת נרות שבת, יכולים לשחזר בדמיוננו את אותו רגע נשגב בחייו של הכוהן הגדול, המעלה את הנרות "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה".

******

זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד, וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה, וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד. וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת, וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד. כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם.

בהישמע הצו האלוהי לגיוס הלוויים לעבודת הצבא באוהל מועד יצאו מאות לוויים אל רחבת המשכן, וחסמו את כל דרכי המעבר הראשיות של השוורים ושל עגלות הצב, כדי להביע את התנגדותם לצו הכופה עליהם את עבודות הסבלות של כלי המשכן בעת הנדודים במדבר. לאחר שכל ניסיונות המשא והמתן עִמָּם כָּשְׁלוּ, ואילו המפגינים כבלו עצמם בשרשרות לעמודי המשכן, כינס משה מסיבת עיתונאים, בה הכריז: מחר עם שחר אנו יוצאים לדרך. אם לא ינתקו המפגינים בעצמם את שרשרות הכבילה לעמודי המשכן, יישאר המשכן וכל הכבולים אל עמודיו במקום החנייה הנוכחי, ומי מביניהם, שירצה להדביק את מסע בני ישראל ולהצטרף אליו, ייאלץ לפרק את המשכן בכוחות עצמו, להעמיס על גבו את הכבודה, ולצאת לדרך באיחור. הרשתות החברתיות סערו. משה הותקף בעשרות ביטויים מכפישים, כמו 'דיקטטור', 'עוכר ישראל', 'מבזה הקודשים' ועוד. מספסלי האופוזיציה נשמע קורח מפטיר בבוז: 'אני הייתי עושה זאת אחרת...'.

במדבר ט'

מִתּוֹךְ בְּחִירָה

וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו: אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם; לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?

עד עתה סיפרה התורה על מצווֹת הדת החדשה, המתהווה בקרב בני ישראל במדבר, כצווים אלוהיים, שיש בהם חובה, ואף סנקציות הוטלו על מי שלא קיים אותם. אמנם הוזכרו קרבנות תודה ונדבה, שהם אמורים להיות מוקרבים מיוזמתם של המאמינים, אך התורה לא סיפרה על אנשים מבני ישראל, שבחרו לקיים מצוות אלה, שאינן בגדר חובה.

והנה כאן, בפרקנו, מופיע סיפור יפה מאד – על אנשים שנמנע מהם לחגוג את הפסח משום שבזמן הפסח היו טמאים טומאה זמנית, ואנשים אלה באים מרצונם אל משה ואל אהרן ומספרים לו את מצוקתם: הם מרגישים פגועים וחסרים, ומבקשים מהמנהיגים פתרון.

אז מה יפה בזה? התשובה פשוטה: בני ישראל מקיימים את מצוות הדת לא רק מתוך חובה, אלא גם מתוך רצון וצורך. הם רוצים לקחת חלק בשמחה העממית של הפסח, וחפצים למלא את חובתם, גם אם יכולים היו לקבל 'פטור' ממנה בשל טומאתם בימי הפסח.

ומה עוד יפה בסיפור? משה נעתר לפונים אליו, פונה אל אלוהים, ואלוהים ממציא את הפתרון, שישביע את רצונם:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ, אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ - עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.

אותה נכונות לבוא לקראת אותם 'טמאי-פסח' מתחברת יפה עם ההמשך: "וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר - וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה, כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ, כֵּן יַעֲשֶׂה. חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ".

חוקה אחת לנו ולגרים אשר בקרבנו! גרים באותם ימים קדומים לא עברו גיור, כי אם פשוט באו לגור דרך קבע בתוך עמנו, מתוך רצון להיטמע בתרבותו. חוקה אחת היתה להם ולשאר בני ישראל ה'חוקיים'. הלוואי עלינו בימינו שלנו...

*******

וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת, וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר.

אדם מאמין חָפֵץ להביא לידי ביטוי את אמונתו ולחוש את קרבת אלוהיו. יכול אדם לשוחח עם אלוהיו בין ארבעת כותלי ביתו, באינטימיות של מעונו, ובשעה בה הוא חש את הצורך הזה. עם זאת, יכול אדם אחר להרגיש התפעמות אמונית דווקא כשהוא עטוף בקהילה שלמה, המאמינה כמותו באותו אל. ההבדל בין שתי דרכים אלה של התקשרות עם האל הוא הבדל גדול מאד. התפילה או הקרבת המנחה הפרטית מעניקות למאמין את השקט, המאפשר לו, לאדם, חיבור חזק לא רק אל האל, אלא גם אל נפשו שלו. האותנטיות היא הסממן הבולט ביותר בדרך זו. התפילה או הפולחן בציבור – יש בהם יותר הוד והדר, והם גם מקלים על חלק מהמאמינים להיכנס לאווירה המתאימה, אך הם מחייבים הליכה בתלם של מנהגים, של טקסים, של זמן ושל מקום. לשם כך נוצרו מקדשים ציבוריים, בהם הושקעו כסף רב ועבודה רבה; לשם כך מונו כוהנים ושאר משרתים בקודש; לשם כך נקבעו זמנים ומועדים להתקבצות הקהל לפולחן ציבורי.

האם אותה דרך שניה, של פולחן ממוסד וציבורי, מאפשרת עדיין את הקשר הבלתי אמצעי של המאמין לאלוהיו? הדבר שונה בתרבויות שונות, ובדרך בה מתנהלים מקדשים ונערכים בהם טקסים.

אין ספק, שבפסוקים לעיל, אודות הענן העוטף את המשכן ביום ואודות האש המלחכת אותו עם ליל, אנו פוגשים, מחד, את ההוד וההדר המגבירים את החוויה החושית של המאמין, ומאידך, יוצרים חיץ בינו לבין המשכן. מעיון בפסוקי תורה אחרים מסתבר, כי לאותו ענן היו כמה תפקידים: הוא גם הוציא את בני ישראל מחניה להליכה, והנחה את העם בנדודיו; הוא גם עטף את משה, המדבר בפרטיות עם ה' במשכן, והוא גם מילא את המשכן בכבוד ה' ומנע אפילו ממשה להיכנס אל האוהל. עבור העם היה זה שילוב של ביטוי נוכחותו של האל במחנה עם המחסום בפני קרבה יתרה של פשוטי העם עם הקודש.

במדבר י'

'קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיך'

פסוק זה, המושר בחגיגיות בבית הכנסת עם פתיחת ארון הקודש והוצאת ספר התורה, שווה קריאה זהירה וקפדנית.

מחנה בני-ישראל מתעורר לבוקר חדש ומתכונן לתנועה, ליציאה לקראת הלא-ידוע, אל סכנות המדבר הלא-מוכר. מאחורי כל גבעה, בחביון כל ערוץ נחל, עלול להסתתר אויב, ובכל רגע הוא עלול לתקוף את החלוץ המוביל או לְזַנֵּב בנחשלים מאחור. ארון ברית ה' יוצא חלוץ לפני המחנה, לתור אחר נתיב בטוח שיוביל את העם אל תחנת המנוחה הבאה. ארון-הקודש נתפס כמגן על הקהל; האויבים הם אויבי ה' ומשנאיו; כל מלחמה באויב היא מלחמת קודש בשם האל, בחסותו ולמענו.

את הפסוקים האלה ודומים להם זימרו כוהני הדת בצבאות כל עמי-העולם במהלך ההיסטוריה האנושית העקובה מדם. גם מלחמות מושחתות ואכזריות, גם מסעי השתלטות על שטחי מחיה ועל משאבי טבע, לֻוּוּ בהכרזות חגיגיות של 'קומה יהוה ויפוצו אויביך'. האויב מוכרז ככופר באל האמיתי, דתו דת פיגולים היא, ומצווה דתית להכות בו, ולעיתים אף להשמידו כליל. כך זימרו הכמרים שנשאו את דגלי הכנסיה הנוצרית במסעי הצלב לארץ הקודש: 'להגנת הכנסייה ואלוהים'; כך קראו בקול גדול מצביאי הג'יהאד המוסלמי: 'אללה אכבר', וכך אף הכריזו מתתיהו ובניו, הלוחמים במתיוונים: 'מי ליהוה אלי!'.

מלחמות אכזריות ואפילו מעשי טבח-עם נוהלו במהלך ההיסטוריה האנושית גם על ידי תרבויות ומשטרים חילוניים. המאה שעברה חוותה מאורעות נוראים ורחבי-היקף מעין אלה. אך הציניות המלווה את קריאות 'יפוצו אויביך', 'אללה אכבר' ודומות להן – ראויה להוקעה מיוחדת. מלחמה – כל מלחמה, ואפילו מלחמתו של עם העומד על נפשו, אינה מלחמת-קודש. היא מעשה אנושי נורא, שלא מותיר כל מרחב לקיומו של רגש דתי אמיתי.

עמנואל בן יוסף

קוים לדמותו של משה

י' א

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת-הַמַּחֲנוֹת.

חכמים אומרים כי ה' ציווה את משה לעשות לו חצוצרות, שיפארו את הופעתו של משה ויקנו לה הוד והדר, כראוי למנהיג גדול בישראל.

י"א י וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר-אַף יְהוָה מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי. יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. יד לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. טו וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל-אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.

משה מתקשה לשאת את משא העם על כתפיו. המנהיגות קשה לו, והוא רואה בה מעין עונש שהושת עליו על ידי האלוהים. הוא מבקש להשתחרר ממשא המנהיגות, אפילו במחיר חייו. נכון, 'בעיני משה רע', כלומר: גם הוא אינו רואה בעין יפה את משאלותיהם של בני ישראל ואת תביעותיהם לבשר; אך דבריו אינם מבטאים אדישות כלפי צרכי העם, ואולי להיפך – ההזדהות הרגשית עם בני-עמו ועם מצוקותיהם היא שמכבידה עליו כל-כך.

י"א כז וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. כח וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם. כט וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.

שני מנהיגים רוחניים צומחים ספונטנית בקרב העם – אלדד ומידד, שרוח הנבואה שורה עליהם, ויהושע בן-נון רואה בהם סכנה מוחשית לסמכותו של משה - המנהיג היחיד. לתפיסתו המפתיעה של משה – הלוואי ויכולת ההתעלות הרוחנית וההתקשרות הישירה עם האל היתה שורה על כל העם. זו תפיסה דמוקרטית מרשימה, המנוגדת באופן מובהק מהתפיסה הרואה בתכונות הרוחניות הנעלות של אנשים את הבסיס לסמכותם כמנהיגים, ובלשון זמננו – הפרדת הדת מהשלטון.

י"ב ג וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה... וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ.

אלוהים מעניש את אהרן ואת מרים על הדופי שהטילו בהתנהגותו של משה, ואילו משה, הענו מכל אדם, אינו נוזף בהם – הוא צועק אל ה' ומבקש ממנו לבטל את רוע הגזרה.

***********

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב, בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי, חֹתֵן מֹשֶׁה: נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה: אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם! לְכָה אִתָּנוּ, וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי יְהֹוָה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל... וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ, וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא, אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהֹוָה עִמָּנוּ, וְהֵטַבְנוּ לָךְ.

חובב בן רעואל המדייני הוא, על פי ההקשר, ובהסכמת רוב הפרשנים, יתרו, חותן משה. תרומתו לפרויקט הציוני היא רבה. הוא מארח את משה, הנס מפני פרעה; הוא נותן למשה את בתו ציפורה; הוא מייעץ למשה יעוץ ארגוני, שירות שכיום גובים עליו כסף רב. עוד יודעים אנו, כי הקשרים של בני ישראל עם המדיינים הניבו כמה מאפיינים יחודיים של דת ישראל, אשר מקורם במדבר המדייני.

משה מציע ליתרו להצטרף אל מסע בני ישראל לארץ כנען. את תרומתו של יתרו לבני ישראל מכיר משה היטב. האם יש למשה מה להציע לו, ליתרו, בתמורה? האם מציע משה ליתרו להיות חלק בלתי נפרד מעם ישראל, עַם הבחירה וההבטחה, המחזיק בקושאן עתידי על נחלות בארץ כנען? לכאורה – כן. את ההבטחה של משה, 'כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ, וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא, אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהֹוָה עִמָּנוּ, וְהֵטַבְנוּ לָךְ', יכול יתרו לפרש כהבטחה לחלוק עם בני ישראל את כל הטוב, שיעניק להם אלוהים בארץ כנען; אך לו זה היה המצב, היה על משה לומר לו, ליתרו: ''כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ, וְהָיָה חֶלְקְךַָ כְּחֶלְקֵנוּ בַּטּוֹב הַהוּא, אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהֹוָה עִמָּנוּ'. לשון המקרא יודעת ניסוחים מעין זה.

יתרו הבין, ככל הנראה, שמשה מציע, מה שקרוי בימינו 'לעשות לו טובות', ואולי על כן הוא עונה למשה: 'לֹא אֵלֵךְ, כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ!'.

ספרי התורה כתובים ברוח ההבטחה לעתיד אודות חלוקת ארץ כנען לנחלות שבטים, ועל כן יהיו בה, בארץ כנען, בנוסף לשבטים היושבים על נחלותיהם, ובנוסף לגויים שלא יושמדו, גם גרים, הלא הם הנספחים הזרים, הזכאים כמעט לכל טוב הארץ ולהגנה על פי חוקי התורה, אך נחלה לא תהיה להם. גם הלוויים שייכים במובן זה לקטגוריה דומה. נחלת שבט לא תהיה להם, אם כי הם יקבלו תחליף בדמות ערי לוויים.

בפועל, על פי הכתוב בתנ"ך, ישנן עדויות לצאצאי המדיינים, שחיו בתחום ארץ כנען, כמו שבט הקיני או בני רכב.

אותו מעמד של גר בקרב בני ישראל הולך ומתגבש גם במדינתנו המודרנית, המושפעת מאד מהלכי רוח ומאידיאולוגיות דתיות, ואשר אינה רואה באזרחי ישראל הלא יהודיים חברים שווי זכויות בלאום הישראלי. עצם קיומו של מעמד הגר במקרא משמש מודל לאותם מחוקקים, התומכים בחוק הלאום, בנוסחו העכשווי. החוק מדגיש זאת גם במילותיו, וגם ברוחו. הצעות חוק, כמו זו שהציע ח"כ בני בגין, מנסות לתקן את הנזק, בבקשן להוסיף לחוק הלאום, כי על פי מגילת העצמאות תקיים המדינה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות.

נחתום את העיון הקצר שלנו בהערה, שלעומת העם העברי, שבחר לא לצרף את שבטו של יתרו לעם ישראל, בחרה העדה הדרוזית ביתרו להיות אביהם המיתולוגי. הוא הנביא הגדול שלהם, והוא קרוי בפיהם 'נבי שועייב'.

עמנואל בן יוסף

פרשת בהעלותך מציירת את דמותו של משה בצבעים מגוונים ועשירים, ואישיותו זוהרת בייחודה המרשים. שרי העשרות, המאות והאלפים אינם נזכרים כאן. משה נאלץ לתפקד כמנהיג יחיד של עם גדול, עם המתמודד עם אתגרי החופש החדש בתנאי נדודים לא קלים במדבר. גם שבעים הזקנים שהלכו אחריו עד למרגלות הר סיני נעלמו להם, וחז"ל אומרים כי אלה נספו בשריפה שהמיתה את בני אהרן. אלוהים מעניק למשה לגיטימציה לחזק את מעמדו באמצעות טקסים וסממני שררה כמו חצוצרות כסף, והאיש משה ענו מאד, לוקח ללב את מצוקותיהם של בני עמו, ורואה בהם שווים בזכותם לחוות חוויות דתיות המקשרות אותם ישירות לאל. לצידו עומד כבר היורש האחד – יהושע בן-נון, אשר דוגל בשיטות המעצימות את סמכות המנהיג ומרימות אותו מעל העם, אך משה מקבל מהאלוהים דווקא פתרון המתאים יותר לאישיותו שלו – לא סגן אחד, כי אם מועצה של שבעים זקנים, המייצגים בדרך יותר דמוקרטית את העם. אחיו ואחותו של משה מדברים בו סרה, כאשר מניעיהם ברורים: הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה הֲלֹא גַּם-בָּנוּ דִבֵּר... והם מצפים שמעמדם יהיה שווה למעמדו של אחיהם. משה כואב את כאבם ואינו נוטר להם טינה. אכן, מנהיג מטיפוס מאד מיוחד!

עמנואל בן יוסף, בעקבות חברותא עם אוריאל אלדד

יפוצו אויביך

על פי רוחמה וייס

אני קוראת ב'פרשת השבוע' ומרגישה מתוסכלת. בני ישראל מטיילים במדבר עם ארון הברית, ובכל תחילת מסע של הארון, אומר משה את הטקסט הבא (במדבר י, לה) "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה', וְיָפֻצוּ אֹֽיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ:" פסוק זה זכה, לצערי, לפופולריות רבה, ומזמרים אותו בקהילות יהודיות בשעת פתיחת ארון הקודש. אפילו בקהילה הרפורמית בה אני מתפללת שרים את הפסוק המלחמתי הזה בשעה הרוחנית של פתיחת הארון. חבל.

אני מדברת על האופן הגס בו מגייסת הקהילה את אלוהים למלחמות אנושיות מיותרות. לאלוהים יש אויבים? לאלוהים יש שונאים? כמה כואבת הבחירה לבקש מאלוהים לשנוא את ברואיו, במקום לבקש ממנו להשכין שלום בין כולנו. הפסוק הפופולרי הזה חושף אותנו בקטנוניותנו. עצוב ומביך לשבח את אלוהים בשירי שנאה.