כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך - עשה

כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה

קהלת ט ז לֵךְ, אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ, כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֶׂיךָ. ח בְּכָל-עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, וְשֶׁמֶן עַל-רֹאשְׁךָ אַל-יֶחְסָר. ט רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ, כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ, אֲשֶׁר-אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. י כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ – עֲשֵׂה, כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל, אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה.

קהלת - מגזרת ניר - מרים שפירא

קהלת מלא בפרדוקסים. על כל פרקי המגילה מרחפת עננה כבדה של דיכאון. בסופו של דבר – הכל הבל... אם כן, איך מתיישב הדבר עם 'רצה האלהים את מעשיך'?

אם לא נראה בפסוקי קהלת הזיות של איש מופרע ותשוש, ונתעקש לחפש הגיון בפרדוקס הזה – נוכל לגלות חכמת-חיים פילוסופית מאד מיוחדת: קהלת חוזר ואומר כי סוף אחד יהיה לכולנו, לחכם ולכסיל, לצדיק ולרשע, וכי כל החכמה וההון, הכוח והכבוד, שצברנו בימי חלדנו, לא תהיה להם כל משמעות לאחר מותנו. ואנו - כדי לחיות, לפעול, לתכנן את המחר, להשיג וליהנות – אנו מדחיקים עובדה זו רגעים רבים מרגעי חיינו, כמו שאנו מדחיקים פחד ודאגה מסכנות ממשיות, כדי שלא יאחזנו שיתוק. ואולי קהלת אומר לנו, שטוב יותר אם ידיעת מותנו תלוונו בכל רגע של ערות, שידיעה זו תכוון אותנו למצות את החיים עד תום, תלמד אותנו לנהוג בחכמה, ותעניק פרופורציות לביטחון ולהנאה שאנו מצפים שההון החומרי יעניק לנו.

"מוות הוא תכלית מסלול חיינו, הוא היעד הבלתי נמנע העומד לנגד עינינו: ואם הוא מפחיד אותנו, איך נוכל לצעוד ולו צעד אחד קדימה בלא להצטמרר? התרופה של ההדיוטות היא לא להגות בו. אבל כלום אין עיוורון גס שכזה נובע מטיפשות בהמית?"

מישל דה מונטיין/המסות

וכך מעניק קהלת משמעות חדשה למונח 'הבל'. ימינו חולפים כהבל-פה. כל הדאגה לעתיד, ההשקעה בעתיד, הציפיה לעתיד – הן ההבל הקל, הנישא ברוח, והעתיד להתפוגג. ההנאה מההווה – מהאוכל הטוב, מהמשקה המשמח, מהזוגיות האוהבת – היא חלקנו בחיים.

האם זו סתם נהנתנות? מי שיכול שבכל עת יהיו בגדיו לבנים כתכריכי קבורה, מי שחי את תודעת המוות בכל רגע, תוך שהוא שמח בכל אשר מעניק לו העולם – אינו נהנתן, כי אם פילוסוף.

עמנואל בן יוסף

אבא-תחנה חסידא נכנס לעירו ערב שבת עם חשכה, וחבילתו מֻנַּחַת לו על כתפו, ומצא מוּכֶּה-שחין אחד מוטל בפרשת דרכים. אמר לו: רבי, עשה עמי צדקה, והכניסני לעיר.

אמר אבא-תחנה חסידא: אם אני מניח חבילתי, מהיכן אתפרנס אני וביתי? ואם אני מניח את מוכה השחין - אני מתחייב בנפשי. מה עשה? המליך יצר טוב על יצר רע, והכניסו למוכה שחין לעיר, ובא (ושב) ונטל את חבילתו, ונכנס עם דמדומי חמה; והיו הכל תמהין ואומרים: זה הוא אבא-תחנה חסידא? אף הוא הרהר בלבו ואמר: תאמר, שמא חיללתי את השבת?...

יצאה בת-קול ואמרה לו: לֵךְ, אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ, כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֶׂיךָ. נתקבל שכרך. (על פי קהלת רבה)

בְּכָל-עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, וְשֶׁמֶן עַל-רֹאשְׁךָ אַל-יֶחְסָר - אמר ר' יהודה הנשיא: משל למלך שעשה סעודה, וזימן אצלו אורחים. אמר להם: לכו, ורחצו, גַּהֲצו וסְכוּ, ורַחֲצו בגדיכם, והַתקינו עצמכם לסעודה. ולא קבע להם זמן אימתי יבואו לסעודה. והיו הפיקחים מטיילים על פתח פלטין (ארמון) של מלך. אמרו: כלום פלטין של מלך חסר כלום? הטיפשים שבהם לא השגיחו ולא הקפידו על דבר המלך. אמרו: שסופנו להרגיש בסעודת המלך. כלום יש סעודה שאין בה הֶטְרֵחַ? והלך הסייד לסִידו, והיוצר לטִיטו, הנפח לפחמיו, והכובס לבית המִשְׁרָה שלו. פתאום אמר המלך: יבואו הכל לסעודה! מִהֲרוּם (זרזו אותם). אלו באו בכבודם, ואלו באו בניוולם. שמח המלך על הפיקחים שקיימו דברו של מלך, וכעס על הטיפשים, שלא קיימו דברו, וניוולו פלטין של מלך... (על פי קהלת רבה)

אָדָם בְּחַיָּיו – יהודה עמיחי

אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו

זמן לכל.

ואין לו עת שתהיה לו עת

לְכָל חפץ. קהלת לא צדק כשאמר כך.

אדם צריך לשנֹא ולאהֹב בבת אחת,

באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק

באותן ידים לזרוק אבנים

ובאותן ידים לאסוף אותן,

לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה.

ולשנוא ולסלוח ולזכור ולשכוח

ולסדר ולבלבל ולאכל ולעכל

את מה שֶׁהִסְטוֹרְיָה אֲרֻכָּה

עושה בשנים רבות מאד.

אדם בחייו אין לו זמן.

כשהוא מאבד הוא מחפש

כשהוא מוצא הוא שוכח,

כשהוא שוכח הוא אוהב

וכשהוא אוהב הוא מתחיל לשכוח.

ונפשו למודה,

ונפשו מקצועית מאד

רק גופו נשאר חובב

תמיד. מנסה וטועה

לא לומד ומתבלבל

שִׁכּוֹר וְעִוֵּר בתענוגיו ובמכאוביו.

מוֹת תאנים ימוּת בַּסְּתָו

מְצֻמָּק ומלא בעצמו ומתוק,

העלים מתיבשים על האדמה,

והענפים הערומים כבר מצביעים

אל המקום שבו זמן לַכֹּל.

שִׁירֵי סוֹף הַדֶּרֶךְ / לאה גולדברג

א

הַדֶּרֶך יָפָה עַד מְאֹד - אָמַר הַנַּעַר.

הַדֶּרֶך קָשָׁה עַד מְאֹד - אָמַר הָעֶלֶם.

הַדֶּרֶך אָרְכָה עַד מְאֹד - אָמַר הַגֶּבֶר.

יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶך.

צוֹבְעָה הַשְּׁקִיעָה שֵׂיבָתוֹ בְּפָז וָאֹדֶם,

הַדֶּשֶׁא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל-הָעֶרֶב,

צִפּוֹר אַחְרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת:

- הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶך?

ב

אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה - לַיְלָה.

הִנֵּה יָמִים בָּאִים - בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.

וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,

וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,

וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,

וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,

וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

ג

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

קֹהֶלֶת מַבִּיט בַּשּׁוּלַמִּית

נתן יונתן

קֹהֶלֶת מַבִּיט בַּשּׁוּלַמִּית

לְעֵת יַיִן-שֶׁל-עֶרֶב

נַפְשׁוֹ יוֹצֵאת אֵלֶיהָ וְנִבְהֶלֶת

וְיָדוֹ הָעֲיֵפָה מוֹחֶקֶת

שׁוּרָה אַחַר שׁוּרָה מִתּוֹךְ

הַפֶּרֶק הָאַחֲרוֹן שֶׁלּוֹ, קֹהֶלֶת.

הוּא מַבִּיט וּמַבִּיט

נַפְשׁוֹ נִמְלֵאת חֲשֵׁכָה וָטַל

רְסִיסֵי לַיְלָה נוֹצְצִים

בְּעֵינֶיהָ שֶׁל הַשּׁוּלַמִּית

וְקֹהֶלֶת מַבִּיט.

כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא; אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים

שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת. כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר; לֹא תִשְׂבַּע

עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹע... (קהלת פרק א' ז-ח)

דודו פלמה

קֹהֶלֶת צוֹדֵק-

בָּחַיִּים כֻּלָּם

רוֹצִים לְהַסְפִּיק.

-

לִהְיוֹת

גוֹנְחִים בְּיֵאוּשׁ

שֶׁהַזְּמַן עוֹבֵר,

לְהִתְבּוֹסֵס

בְּהַשְלָמָת

מְנוּצָחִים,

שֶׁבֵּין כֹּה וְכֹה

לֹא נַסְפִּיק,

שֶׁעַד שֶׁנִּפְנֶה כֹּה

וְכֹה הוּא כְּבָר

יַחֲלֹף

וְיִהְיֶה לאין.

-

אֲבָל הָאֱמֶת

הִיא שֶׁלֹּא

הַזְּמַן עוֹבֵר,

אֵלֶּה רַק

אֲנַחְנוּ

הַחוֹלְפִים.

-

הַזְּמַן

נִצְחִי,

לְתָמִיד

הוּא כָּאן,

לָעַדאֵינְסוֹף.

-

וְאָנוּ,

שֶׁפּוֹחֲדִים

כֹּה

שֶׁיַּחֲלֹף,

הִנֵּה

הָיִינוּ

וְלֹא

הָיִינוּ

כְּהֶרֶף עַיִן.

לקהלת

יצחק מאיר

העת אינה יודעת אם היא עת לכל

והחפץ לא יודע מה ירצה אדם ,

והשקט לא יודע מה קורא הקול

הזועק קרוב כל כך מאדמה ודם.

והמלך לא יודע מה חולם הרש,

והעבד לא יודע מה יש בחלון,

והשור אינו יודע מה מתמול חרש,

והעול אינו יודע פשר הקלון.

לפעמים אני חולמת על מצבים שאינם יכולים בשום פנים ואופן להתגשם. אני מדמיינת בחוצפה – לדוגמה – שאזכה בהזדמנות לפטפט עם קהלת, שכתב את הקינה הנוגעת ללב על אודות הבל מאמצי אנוש. אקוד לפניו קידה עמוקה מאד, מכיוון שהוא אחד המשוררים הדגולים ביותר, לכל הפחות בעיניי, ולאחר מכן אלפות את ידו. ´אין כל חדש תחת השמש´ – כך כתבת, קהלת, אבל אתה עצמך נולדת חדש תחת השמש. ושיר שיצרת גם הוא חדש תחת השמש, מכיוון שאיש לא כתבו לפניך. וכל קוראיך גם הם חדשים תחת השמש, שהרי מי שחיו לפניך לא יכולים היו לקרוא את שירך. והברוש הזה תחתיו אתה יושב לא צמח מאז שחר הימים. הוא נוצר באמצעות ברוש אחר הדומה לשלך, אבל איננו זהה לו. וקהלת, הייתי רוצה גם לשאול אותך מהו הדבר החדש תחת השמש שאתה עובד עליו? תוספת למחשבות שכבר הבעת? או אולי אתה מתפתה עכשיו לסתור חלק מהן? ביצירתך המוקדמת הבעת שמחה – אז מה אם היא חולפת? אולי שירך החדש תחת השמש יהיה על השמחה? כבר רשמת רשימות, יש לך טיוטות? אני לא חושבת שתאמר ´כתבתי הכול, אין לי עוד דבר להוסיף´. אין משורר בעולם שיכול לומר זאת, ופחות מכולם משורר דגול כמוך

(ויסלבה שימבורסקה)

אָנוּ הַיּוֹדְעִים

שֶׁהִגַּעְנוּ לְסוֹף דַּרְכֵּנוּ,

אַךְ אֵינֶנוּ יוֹדְעִים זֹאת.

אָנוּ הַמַּמְשִׁיכִים

לִנְהֹג כְּמִנְהָגֵנוּ,

אַף אִם יִקְשֶׁה הַדָּבָר.

אָנוּ הַמּוֹסִיפִים

לִפְסֹעַ בְּדַרְכֵּנוּ,

שֶׁלֹּא נַגִּיעַ לְסוֹפָהּ.

אָנוּ הַיּוֹדְעִים

אֵלֶּה הֵם חַיֵּינוּ,

וְזֶה כָּל הָאָדָם.

אבינעם מן