במדבר

פרשת בַּמִּדְבָּר

במדבר א'

הַתּוֹרָה בְּעַיִן נָשִׁית

מה דעתכם?

ב שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָן, לְבֵית אִמּוֹתֵיהֶן, בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל אִשָּׁה לְגֻלְגְּלֹתָן. ג מִבַּת עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל אֵם בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָן לְמִשְׁפְּחוֹתן, אַתָּה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם. ד וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִשָּׁה אִשָּׁה לַמַּטֶּה, אִשָּׁה רֹאשׁ לְבֵית אִמָּהּ הִיא. ה וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַנָּשִׁים, אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם: לִרְאוּבֵן - אֱלִישֶׁבַע בַּת עָדָה. ו לְשִׁמְעוֹן - שְּלוֹמִית בַּת שָׂרָה. ז לִיהוּדָה - כַּרְמִי בַּת עִדִּית.

איך זה נשמע לכם? הזוי? מה הבעיה עם הטקסט הזה? הנה מבחר תשובות, שלא תתקבלנה אלא בחיוך:

- נשים אינן מסוגלות לארגן מפקד אוכלוסין.

- אין מספיק שמות תנ"כיים בשביל כל הנשים.

- נשים לא היו מסכימות לעבוד בפקידות.

- לנשים לא היה זמן לכך. הן היו צריכות לבשל, לכבס ולנקות את האוהלים.

- המפקד נועד לצרכי צבא, ולכן על הגברים לבצע אותו.

- כשמחליפים גברים בנשים – הטקסט נשמע לא נכון מבחינת העברית.

- נשים לא ידעו אז לכתוב.

וכעת נפנה מבטנו לאחור ונציג כמה שאלות מעניינות יותר באותו עניין:

- אֵילו סיפורים 'נשיים' ראוי היה לספר על הנדודים במדבר?

- האם אמונה דתית של אישה שונה מזו של גבר?

- איך היתה מתנהלת יציאת מצרים, לו נשים היו קובעות את הטון בעם?

- איך היו מתנהלים אז הטקסים באוהל מועד?

- אילו חוקים היו יורדים משמיים?

- איזו מערכת של עשר דברות היתה מתאימה לעם כזה?

*************

לְשִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי

ברשימת שמות ראשי השבטים הנזכרים בפרקנו מופיעים כמה שמות המושכים תשומת לב, כמו שְׁדֵיאוּר, פַּגְעִיאֵל או עָכְרָן. שם אחד מוכר לנו היטב, והוא נחשון בן עמינדב משבט יהודה, זה שהמציא את הקפיצה הנחשונית.

והנה, ראש שבט שמעון קרוי שְׁלֻמִיאֵל, שם המעורר בנו אסוציאציות משונות. פעם היינו משתמשים לא מעט בכינויים שלומיאל וביש-גדא, ואפילו למדנו להבחין בין שני כינויים אלה: שלומיאל הוא זה ששופך בטעות את המרק. ביש-גדא הוא זה שעליו המרק נשפך... או: שלומיאל הוא זה המפיל עציץ מהחלון, וביש-גדא הוא זה שהעציץ נפל לו על הראש...

אם כן, שלומיאל בשפה העברית ה'מודרנית' (בינתיים נמחה זכרו משפת ההווה) – משמעותו מישהו עם שתי ידיים שמאליות. אבל בתורה מופיע שם זה כשם מכובד של ראש שבט שמעון. המשמעות המקורית של השם היא, ככל הנראה, איש שהאל נותן לו שלום, איש ששלומו מובטח לו על ידי האל. מה למשמעות המקורית של השם ולכינוי המזלזל, שיתורגם לאנגלית, כנראה, כ-clumsy?

מקורה של המשמעות המזלזלת, מנמיכה, כך סבורים הבלשנים, הוא בשפת יידיש, שבה הוא נקרא שְׁלִימַזְּל. איך זה קרה?

אחד ההסברים הוא כי מדובר בהֶלְחֵם בין המילה בשפה הגרמנית העתיקה (הוך-דויטש) "schlim", שפירושה עקום, והמילה מזל בעברית; ביחד: "עקום־מזל". הסבר שונה לחלוטין מסתמך על משמעות המילה "שלים" בארמית - 'שָׁלֵם' – כלומר, "שלים-מזל" הוא, בלשון סגי-נהור, "אדם שמזלו שלם. לפי גרסה שלישית, מדובר בהלחם של המילים העבריות "שלא-עם-מזל", אשר בהגיה היידישאית נשמעות כ"שלוימזל", ומכאן להגייה שהשתרשה, שלימזל.

אך שלימזל אינו שלומיאל, ואנו ממשיכים לחפש...

ב-1813 נכתב ספרו של אלברט פון שאמיסו 'הרפתקאות פטר שְׁלֶמִיל', המספר על אדם שהימר על עסקה גרועה, ומכר בכסף רב את צילו למישהו. לאחר שאיבד את צילו, נודה מהחברה.

השם שלומיאל, בהשראת שלמיל חסר המזל של שאמיסו, עבר גיור בספרו של בשביס זינגר 'שלומיאל איש חלם'. הספר החביב מספר שכשאלוהים ברא את העולם, הוא נתן שק של חוכמה ושק של טיפשות בידי מלאכיו, כדי שיחלקו אותם בעולם, אבל כל שק הטיפשות נשפך על העיירה חלם. גיבור הספר, אהרון היתום, תושב חלם, וזלטה העז שלו עוברים לגור אצל דודו שלומיאל ודודתו שרה. הדוד שלומיאל מתבקש לשמור ולהחביא את "ספר הניסים, אך הוא מסבך את העניינים...

אותו שלומיאל המקורי, נשיא שבט שמעון, זוהה על ידי חז"ל כזמרי בן סלוא, האיש שחטא בחטא הזנות עם בנות מואב, ונהרג על ידי פנחס משבט לוי. קצת קשה לקרוא לגורלו 'מזל רע', אבל אולי זיהוי זה התחיל את שרשרת השימושים בשם זה במשמעות שלילית.

במדבר ב'

בַּצָּבָא כְּמוֹ בַּצָּבָא

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ, בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ.

בני ישראל מתחילים להתארגן כצבא. בכל מקום בו הם חונים, הם מקימים מחנה. המחנה מתארגן מסביב למרכז ההנהגתי-רוחני, הלא הוא אוהל מועד. ברור כי האנשים התגוררו באוהליהם במסגרת משפחתית – כל גבר עם אשתו (נשותיו) וילדיו; אך סדר החניה במבנה המרובע סביב אוהל מועד הוא סדר קרבי מאורגן וממושמע. שלושה שבטים בכל אחת מארבע רוחות השמים, כשבראש כל שלישיה – השבט המנהיג.

סדר זה של שבטי ישראל הוא רק אחד מכחמש-עשרה רשימות מסודרות בסידורים שונים, וחכמינו לאורך הדורות ניסו להסביר כל אחד מהסידורים האלה.

החלוקה לשנים עשר, הנוחה מבחינה מתמטית, חייבה להוציא את שבט לוי מהסידור הזה, ואכן, מציין פרקנו: וְהַלְוִיִּם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

הוצאת לוי מהסידור מזכירה גם את העובדה שלשבט לוי לא היתה נחלה, ואולי גם את התיאוריה ששבט לוי היה קבוצה נלווית, שהופיעה בארץ ישראל לאחר התנחלות השבטים (ראו פרופ' קנוהל).

בסידור הזה, המופיע בפרק ב', בולטות גם מנהיגויותיהם של ארבעה שבטים: יהודה (המוכר לנו מבראשית כמנהיג האחים) , ראובן (בכור האחים), אפרים (הגדול בשבטי רחל) ודן (שבטי השפחות הדרים בצפון).

הספירה המדוקדקת של הלוחמים בכל שבט מביאה את צבא בני ישראל למספר הפנטסטי של למעלה מ-600,000 לוחמים. חשבו על המספר הכולל של בני האדם שנדדו כגוש אחד במדבר בהנהגתו של משה, ועל הסיוע הלוגיסטי – צבאי ואזרחי – שהיה על רבש"ע לספק לעם בחירתו כדי שישרוד בארץ תלאובות זו, ואף יגיע לקרבות המכריעים על בטן מלאה ומצוידים בכל אוצרות הימ"חים הצבאיים. אכן, תמונה מרהיבה!

והדגל של כל 'מחנה', הוא המקבץ של שלושה שבטים ביחד, מזכיר לנו את מילות השיר הוותיק: "שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל, דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה", שכתב נח רוזנבלום, חבר מערכת עיתון 'המליץ' ב-1898.

ומאסוציאציה לאסוציאציה: עוד ב-1887 נולד השם 'מחנה יהודה' כשמה של שכונה יהודית בירושלים, מצפון לרחוב יפו. בסמוך לה צמח והתפתח השוק הקרוי על שם השכונה, ואשר תואר בספרו של גבריאל כהן, איש ירושלים כך:

"היה זה שוק ללא סידורים מיוחדים. סלים ותיבות היו נערמים אלה בצד אלה בשדה הפתוח. מגדלי הירקות והמוכרים, לעתים קרובות מוֹכרות, ישבו ליד מרכולתם וציפו לקונים. הקונים היו יהודים ואילו המוכרים - פלאחים ערבים מהכפרים הסמוכים לירושלים. וכך עמדו שני העמים אלה מול אלה, דבר אשר שיווה לשוק אופי מיוחד. עקרות בית יהודיות ניסו לדבר ערבית, והפלאחים והפלאחיות הערביות ניסו להיפטר מסחורתם ביידיש. ההמולה הייתה גדולה, ובתוך המולה זו של צעקות, עמידה על המקח, סחר-מכר וקללות, ניסו גם הילדים להפיק תועלת. לא היה קל מזה לסחוב מלפפון טרי, בצל ירוק או עלה חסה טעימים לחיך."

וכך, בראשית ימיו היה שוק 'מַחְנֵיוּדַה' כאוס ססגוני – רחוק מאד מתיאורו של מחנה יהודה המקורי, ממזרח לאוהל מועד.

*********

לוגיסטיקה של חיים במדבר

לפנינו תיאור של התארגנות לוגיסטית בת-זמננו של המון אדם (עשרות אלפים!). מה דעתכם על הדמיון?

המחנה בנוי בצורת אמפיתיאטרון, כאשר האזור בו מתגוררים המשתתפים הוא חצי עיגול של רחובות בהם מפוזרים מיצגים שונים, במרכז המעגל - האזור בו מתקיימים אירועים גדולים, ומוצבות עבודות אמנות בקנה מידה גדול.

המקדש הוא מבנה מרכזי נוסף במרכז המחנה. הוא נבנה על ידי אמנים שונים בכל שנה, ונשרף לקראת סיום ההתכנסות. שריפת המקדש היא אירוע של עצב ופרידה.

כן, זהו תיאור של אתר ה-Burning man, פסטיבל הנערך מדי שנה במדבר הסלע השחור שבצפון מדינת נבדה שבארצות הברית.

כדי להמחיש את השוני הענק בין מחנה בני ישראל במדבר להתכנסות Burning man, מעבר לעובדה שמדובר בהתכנסות לשמונה ימים בכל שנה, נציג פה את רשימת העקרונות המנחים של הפסטיבל:

* כל אחד יכול להשתתף בפסטיבל מתוך כבוד והערכת השונה ושלילת דעות קדומות.

* תרבות של נתינה ללא ציפייה לתמורה או מחויבות להחזיר טובה.

* על מנת לשמר את רוח הנתינה, כל סוג של מסחר או סחר חליפין אסור. בנוסף, המשתתפים מתבקשים שלא לבצע עסקאות, לפרסם או להפיץ רעיונות מסחריים ומותגים.

* עידוד עצמאות, עשייה עצמאית וגילוי יכולות אישיות.

* כל פעילות בפסטיבל וכל המתנות הניתנות הן תוצר של ביטוי עצמי ואף אחד חוץ מהיוצרים לא יקבע את תוכנן. למרות זאת, על הנותנים להבין ולכבד את מקומם ורצונותיהם של המקבלים.

* קהילת הפסטיבל מעודדת ומאמינה בעשייה משותפת ומקדמת כל סוג של עשייה קבוצתית, חיבור חברתי, מרחבים ציבוריים, עבודות אמנות וכל שיטות התקשורת המקדמות אותם.

* כל משתתף בפסטיבל לוקח אחריות על עצמו ועל הסובבים אותו. המארגנים פעילויות בפסטיבל יקחו אחריות על שלומם ורווחתם של המשתתפים, ויעשו זאת בהתאם לחוקי המקום והמדינה.

* מתוך רצון לשמור על הסביבה, אין להותיר פסולת או כל סימן אחר שיפגע בסביבה. חובה על כל המשתתפים לנקות את המרחב בסיומו.

ההתארגנות של מחנה Burning man מבוססת על נכונותם של המשתתפים לשתף פעולה ולכבד את צרכי הזולת בלי תמריצים חומריים ובלי סנקציות אכיפה.

וכעת נשוב אל מחנה בני ישראל, שאוכלוסייתו היא עבדים משוחררים, שאינם מורגלים בחשיבה אינדיבידואלית. המחנה מונהג על ידי עלית דתית, המציבה מעל לכולם אל תובעני וחסר רחמים. חוקיו של האל משליטים סדר ומשמעת, ומאפשרים קיום סביר בתנאי המדבר הקשים, ויתכן שעם הציבור המסוים הזה אין דרך אחרת.

במדבר ג'

כִּי לִי כָּל בְּכוֹר

וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. כִּי לִי כָּל בְּכוֹר, בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה - לִי יִהְיוּ, אֲנִי יְהוָה.

פולחן הקרבת הבכורות היה נהוג ומקובל בתרבויות שונות באזורנו, והוא מוזכר בכמה מקומות בתנ"ך. המסר העיקרי שמנסה התנ"ך להעביר לנו הוא שפולחן זה, ככל שמדובר בקרבנות-אדם, אינו מקובל עוד על אלוהים, ושהוא חייב לעבור טרנספורמציה למנהגי פולחן אחרים. את בכורות הבהמה הטהורה יש להביא אל הכוהן, והוא יעלהו כקרבן. את בכורות האדם יש לפדות אצל הכוהן, כלומר לתת לכוהן תחליף לבכור האדם.

אלוהים לוקח לו את הלוויים כולם כתחליף לבכורות בני ישראל, לא למטרות קרבן, אלא כמשמשים בקודש באוהל מועד. בכורות בני ישראל נפסלו לשמש בקודש, וזאת בשל חטא העגל. כך מפרש רש"י את החלפת בכורות בני ישראל בלוויים, אשר לא השתתפו בחטא העגל.

אך אי אפשר להתעלם מהנימוק או מהקישור שעושה אלוהים בין זכותו לקחת את הבכורות לבין מכת הבכורות שהכה האל את המצרים ערב יציאת מצרים. זה קישור מוזר, המדגיש את אמירתו הבוטה של האל: 'כי לי כל בכור'. ויותר מכך – בפרקים קודמים חזר האל והדגיש כי כל בני ישראל הם עבדיו. אחת הדרכים להבין את דברי האל בנושא הבכורות היא כך: יש לי, כאל, זכות על כל הבכורות, כמו שהיה נהוג בכל העמים עד עתה. זכות זו מימשתי במצרים, כשהכיתי כל בכור של המצרים. כעת אני משנה את המדיניות שלי. אני לוקח לי את הבכורות לשרתני בקודש, בלי לקחת את חייהם. וכיוון שבני ישראל פשעו כנגדי במעשה העגל, אני תובע לעצמי את התחליף – כל שבט לוי במקום בכורות כל שבטי ישראל.

על מה חשבו עמי קדם, שהנהיגו את פולחן הקרבת הבכורות, שכלל גם קרבנות בכורות-אדם? הוויתור על הבכור של הפרה שלך או שלך עצמך נועד אולי לצרוב בתודעתך מסר לכל החיים: אין לך בעלות על חיים – לא של בהמותיך ולא של ילדיך, עצמך ובשרך. אלה שייכים לאל. זכר הבכור שהוקרב לאל יישמר אצל המקריב כל חייו.

את המסר הזה יכולים אנו לתרגם למסר הומניסטי מוסרי שונה מהמסר הבעלתני של האלוהים: אין לו לאף אדם זכות בעלות על חיים של אדם אחר. אל לו לאדם להסכים לקיומה של עבדות, אל לו לרדות בעובדים למענו ולהתעלם מצרכיהם, אל לו לאדם להתעלל בילדיו שלו, אל לו לקפח את זכויותיה הבסיסיות של אשתו, אל לו להתעלל באסירים ובפליטי חרב הנתונים לחסדו.

את התזכורת הזו הזכרתי לעצמי, עת נולד בני הבכור, בדרך אחרת. קראתי לו 'שאול', להזכיר לעצמי שהוא שאול ושאינו רכושי, שהוא יגדל ויהפוך לאדם העומד ברשות עצמו.

******

מי היו באמת הלוויים?

במאמרו הסוקר את ספרו של פרופ' ישראל קנוהל 'מאין באנו', מתמצת יעקב שביט את התיאוריה של קנוהל אודות היווצרות העם היהודי, ובתיאוריה זו יש חלק מעניין במיוחד לשבט לוי, וכך כותב שביט:

כך אנו למדים כי הקבוצה הראשונה שממנה הורכב ישראל הקדום היתה של כמה אלפי פליטי חרב ("אברהמים") ממוצא שמי (ודוברי "עברית") מאזור חרן שבצפון סוריה. הם נמלטו מאימת הכיבוש האשורי אחרי שנת 1268, ולבסוף התמזגו עם יושבי כנען ועם הבאים ממצרים, בהביאם אתם מנהגי פולחן חיתיים וחוריים (ואת מוסד השבת). על כך לומד קנוהל, בין היתר, מתיאורו של יעקב כ"ארמי אובד". הסיבה שספר בראשית אינו מספר את הסיבה האמיתית ש"אברהם" עזב את מולדתו היא, לדעתו, כי "דרכם של סיפורים מכוננים לעמעם ולטשטש אירועים כואבים מעין אלה". אי אפשר שלא לתמוה למה המקרא לא טישטש ועימעם את הפן הכואב בסיפור מכונן אחר, בסיפור שעבוד מצרים.

הקבוצה השנייה היתה ממוצא כנעני, שהשתייכו לחיקסוס, אוכלוסייה "כנענית" שמשלה במצרים התחתונה בין אמצע המאה ה-17 לאמצע המאה ה-16 לפנה"ס. אחרי גירוש החיקסוס ממצרים שבה הקבוצה הזאת לכנען. אפשרות אחרת היא שמדובר ב"כנענים" שנותרו בכנען, אבל שמרו בזיכרונם את התקופה שבה שלטו החיקסוס במצרים התחתונה ואת גירושם ממנה.

400 שנה אחרי "גירוש" החיקסוס הגיעה לכנען הקבוצה השלישית, זו של הלוויים, שהיתה במקורה קבוצה משפחתית ממוצא שמי, שנמנתה עם "מעמד החבירו-עפירו" (כלומר, "עברים"), והועסקה במצרים בעבודות כפייה כגון בניין ערים. היא מנתה כ-500 נפש (מספר שעליו הוא למד "ממיעוט מספרם של הכוהנים בשילה"), חמקה ממצרים לארץ-ישראל ב-1208 לפנה"ס, שעה שמצרים היתה עסוקה בהכנות מלחמה בלובים ובגויי הים, ונדדה במדבר ארבעים שנים. בני הקבוצה היו "חדשים מקרוב באו", כינויים "לוויים" נגזר מהיותם "נלווים", ולכן הם התפזרו בקרב שבטי ישראל (שקנוהל אינו מסביר כיצד נוצרו), קיבלו נחלות שדה ופעלו כאחראים לפולחן. הם זכו למעמד הזה משום שהביאו אתם תפישה דתית שהייתה לה השפעה מכרעת על עיצוב הדת המקראית, והסופרים הכוהניים מביניהם הם ששילבו את זיכרון ההתנסות במצרים לסיפור אחד.

היותם של הלוויים חסרי נחלת שבט מוסבר על ידי ההנחה, כי הם הגיעו לארץ כנען מאוחר, אחרי התגבשות נחלות השבטים ותפיסת כל שטחי הארץ. קיומם של שמות בעלי קרבה לשמות מצריים, כמו משה, פנחס וגרשום, אמורה לחזק את ההנחה, כי הלוויים הם אלה שהגיעו ממצרים. על פי תיאוריה זאת, נדידת עם בסדר גודל של מאות אלפים במדבר השומם שבין מצרים לארץ כנען – אינה הגיונית, אבל נדידת כ-500 בני לוי מסתדרת יותר עם המציאות בשטח. השפעתם של הלוויים על עיצוב הדת המקראית ותפקידיהם כמשרתי הפולחן בדת המתחדשת מוסברים על ידי השפעות 'אחנאתוניות' או מדייניות ממדבר סיני, שחיזקו את התפיסות המונותיאיסטיות יותר, שהחלו להשפיע על הדת המקראית.

תיאוריה זו נועדה להתמודד גם עם תמיהות גדולות, העולות מפשט המקרא, כמו חלקו של אהרן, שהיה כוהן מבני לוי, בחטא העגל, מה שלא היה אמור להקנות לו נקודות זכות רבות, או הביקורת החריפה של יעקב על שמעון ולוי, שחטאו ברצח אנשי שכם אחרי אונס דינה.

לקינוח נזכיר כמה שמות משפחה, הרומזים בדרך יצירתית על השתייכות נושאם לשבט לוי, בניגוד לשמות הקלאסיים כמו לוי, לוין, לוינזון, לוויים ולויצקי:

שמות המשפחה סגל וסג"ל, ייתכן שהם ראשי תיבות של המילים 'סגן לויים' . שם המשפחה זמל, מהווה ראשי תיבות של המילים 'זכר משבט לוי'. שם משפחה מושכל או מסקל נובע, על פי אחת המסורות, מצרוף האות הראשונה של מרדכי + סגל, דהיינו מסגל, שעבר כמה "גלגולים". כל היהודים הנושאים שם משפחה זה, ככל הידוע, הם לויים. שם המשפחה בלו"ך, פירושו "בני לוי כולנו". שם המשפחה הרץ שמקורו מתרגום לגרמנית: לוי שהפך ל'לב' ותורגם ל-hertz, , ולנגזרות כגון הרצברג, גרצברג.

במדבר ד'

תחש, תכלת, תולעת שני וארגמן

אהרן ובניו מקבלים משימות מיוחדות להם, משימות הקשורות במגע ישיר עם ארון העדות ועם יתר אביזרי הקודש. הכוהנים בני משפחת קהת ייגשו אל כלים אלה, לנשיאתם בעת תנועה, רק לאחר שבני אהרן כיסו אותם. ומהם אותם כיסויים?

תכלת, ארגמן ותולעת שני הם אריגים צבועים בצבעים יקרים ומיוחדים, ואלה נועדו לייפות את הכלים המכוסים. עורות תחשים – יש בהם כדי להגן על הכלים מגשם, ואולי גם מאבק. אך זהותם של חומרי הצביעה ושל התחשים אינה ברורה די צרכה.

הארגמן – מקורו, ככל הנראה בחילזון. פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו מציינים שהצבע הופק ממקור ימי, אך אין בידיהם הסברים מפורטים יותר. בים התיכון מצויים מספר חלזונות הקרויים ארגמון, ויש הסבורים כי אחד מהם שימש להפקת צבע הארגמן האדום.

חז"ל מזכירים את התכלת, ומציינים שמקורה ימי גם הוא. יש הסבורים כי גם התכלת הופקה מאחד ממיני הארגמון.

שני צבעים אלה, התכלת והארגמן, היו מאד מוכרים בעולם העתיק, ובלטינית נקראו פּוּרְפּוּרָה. תחילת הפקתם כנראה קדומה הרבה יותר, וכבר באכדית מופיעים השמות ' תַּכִּילְתּוּ ואַרְגַמַנוּ"'.

תהליך הפקתם המסובך, שהיה כרוך בליקוט כמויות עצומות של חלזונות, עשה את הצבעים האלה ליקרים במיוחד, ואלה הופיעו רק בבגדי אצילים ומלכים. הצבע האדום והכחול האיכותיים היו כמעט בלתי אפשריים להפקה זולה מצמחים.

תולעת השני – צבע אדמדם גם הוא – הופק, ככל הנראה מכנימה המצויה בארץ ישראל. גם צבע השני נחשב ליקר במיוחד.

מסתורי מכולם הוא התחש, או עור התחש. אחת האפשרויות היא לראות בתחש עור המעובד או צבוע בדרך מיוחדת, ולא בעל חיים מסוים. הניסיון של חז"ל לזהות את התחש עם בעל חיים הפליג אל מחוזות הדמיון. היו שסברו כי התחש הוא חיה 'ניסית', שנולדה בנס לקראת בניית המשכן, ואחר נגנזה, ומשום כך לא היתה קיימת מאוחר יותר. היו שאמרו שעור החיה ססגוני (בעל ששה גוונים). אחרים היו משוכנעים שהיתה לה קרן אחת. מפני שעורה שימש בקודש – זיהו אותה כחיה טהורה. על בסיס תיאוריהם של חז"ל היו פרשנים מאוחרים יותר, שהסיקו שמדובר בג'ירף, שעורו המנומר ססגוני, ושבמצחו ישנה בליטה אחת, מעין קרן...

התכלת, הארגמן, השני והתחש – כל אלה היו קשים להשגה בימי קדם, ויותר מכך – רחוקים וקשים להשגה במיוחד עבור בני ישראל שנדדו במדבר. אבל מה שהמציאות אינה מספקת – משלים הדמיון, וכך קיבלנו אוהל מועד, המפואר לא רק במור ובלבונה, אלא גם בבדים יקרי מציאות, הצבועים בשני, בתכלת ובארגמן. איזה יופי!

**********

לרגע סבור הייתי, כי את עניין הפקת התכלת יכולים היו בני ישראל לפתור בקלות יחסית, שכן יש מקור נוסף להפקתו של צבען יקר זה, מקור צמחי.

במדבר יהודה גדל בפינות נידחות צמח, הקרוי 'ניל מכסיף'. קיימות עדויות היסטוריות להפקת התכלת מצמח הניל בימי קדם בבקעת ים המלח. כימאים, שבדקו את תכונות התכלת, המופקת מצמח הניל, קבעו כי מבחינה כימית הוא זהה לצבע המופק מאותם חלזונות ארגמון. אבל מה... חז"ל התנגדו לשימוש באותה תכלת צמחית למטרות קודש, כמו פתיל התכלת של הטלית. וכך נאמר במסכת ציצית (פ"א הלכ"י): "שאין צובעים תכלת אלא בחלזון..." . חז"ל, כמובן, שייכים לתקופה מאוחרת בהרבה מזמן נדודי בני ישראל במדבר, ולפיכך האיסור שלהם אינו תופס, ומכאן יכולים אנו לקבוע, כי אם קשה היה במדבר להשיג תכלת שמקורה בחלזונות הים התיכון, היה בידם להפיק תכלת מצמח הניל, או מדומים לו, הגדלים במדבר.

עד כאן – ספקולציה נחמדה, אך אין היא מתיישבת עם הידיעה שלנו, כי הניל המכסיף הובא לארץ, ככל הנראה, בשלהי תקופת בית שני (על פי פרופ' יהודה פליקס). במערות מדבר יהודה מתקופת מרד בר כוכבא נמצאו גם אריגים הצבועים תכלת ממקור זה.

אגב, מקור הניל המכסיף הוא הודו. הצמח המיוחד הזה הגיע משם עם המילה 'ניל', שדוברי הינדי מזהים אותה עם הצבע הכחול.

האם היה בתקופת המקרא במדבר צמח אחר, ממוצא מקומי, שניתן היה להפיק ממנו את התכלת עבור כלי המשכן? עד עתה אין לנו כל ידע בנושא זה.

עמנואל בן יוסף

תמונת מדבר - משה אוחיון

אָמַרְתִּי לָהּ אַת כְּמוֹ תְּמוּנַת מִדְבָּר

בַּהַתְחָלָה לֹא רוֹאִים דָּבָר

וּפִתְאֹם

שִׂיחַ יָבֵשׁ, צָבוּעַ כְּצֶבַע הַחוֹל

מִתְקַמֵּר אֶל קִצּוֹ מִן הַטַּל

מְעָרַת נָקִיק מְבֻיֶּשֶׁת, נֶחְבֶּטֶת

אֶל הַדְּפָנוֹת בִּטְרוּנְיָה חֲרִישִׁית

עַמּוּד שֶׁל אֵשׁ מְטַפֵּס אֶל טַבּוּרָן

שֶׁל אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת הַמְּגַלּוֹת

אֶת תְּמִימוּתָן הַחֲבוּיָה

מִבַּעַד לְחַלּוּקֵי הַנַּחַל הָאֲבוּדִים

וּמִדֵּי פַּעַם גַּם רַכֶּבֶת הַמַּשָּׂא הַסַּהֲרוּרִית

הַחוֹלֶפֶת בִּיעָף, עַל מִכְמַנֶּיהָ הַנֶּעֱלָמִים

בְּדַרְכָּהּ אֶל תַּחֲנוֹת הַמַּעֲבָר

ההפטרה – הושע ב'

א וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא-יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר, וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵר לָהֶם: לֹא-עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם: בְּנֵי אֵל-חָי. ב וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי-יְהוּדָה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן-הָאָרֶץ, כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל...

טז לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל-לִבָּהּ. יז וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה, וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם. יח וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד בַּעְלִי. יט וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ, וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם. כ וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. כא וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. כב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה, וְיָדַעַתְּ אֶת-יְהוָה.

וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה

פסוק זה היווה השראה לשמה של המושבה פתח-תקווה - תמונה משנות ה-90 של המאה ה-19

'וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד' – זהו מלך המשיח. 'וְעָלוּ מִן-הָאָרֶץ' – מארצות הגולה יעלו אל ארצם. 'כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל' - כי יום גדול ונכבד יהיה יום קבוץ ישראל, אשר הפיצם האל כמפזר זרעים ע"פ השדה.

' לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל-לִבָּהּ.' - על כי שכחה בי (אותי), אני אֲפַתֶּנָהּ וְאוֹלִיכָהּ במדבר, בְּמָקוֹם שאין שם אנשים, ושם אדבר על לבה דברי פיוסים... ולפי שהמשילה (הקב"ה) לאשה שזנתה תחת בעלה, אמר ... שהבעל מפתה אותה ללכת אחריו במדבר, מָקוֹם שאין אנשים, למען לא ישמע מי (מישהו) מה ידברו, ושם מפייסה בדברים טובים, שתעזוב דרכה ור"ל (רוצה לומר) המקום (ה') יעורר לבבם לשוב לעבודתו. (מצודת-דוד, ר' דוד אלטשולר, אשכנז, המאה ה-17)

...עכשיו הולכים למדבר, ושם יש שקט, ושם אפשר לדבר. הבעל הזה היה פטרון, היה מאהב, היה מפקד, היה הכל. רק לא היה מְדַבֵּר. היועץ לענייני נישואין מייעץ להם ללכת למדבר. במדבר הכל חשוף, אין אנשים מסביב, אין עצים, אי אפשר להתחבא. שם, במקום שהכל פתוח, שם אפשר לדבר... כשנהיה במדבר חשופים לגמרי, ואני אתן לך, ואת תראי שאני נותן לך, לא בסוד, לא בהפתעה, אלא בצורה הכי גלויה. את העמק הכי עכור שהיה בינינו אני אהפוך לפתח תקוה. אז היא תחזור לימי נעוריה. מהם ימי נעוריה? עַם ישראל בצאתם מארץ מצרים. מכאן ואילך היא קוראת לו עוד אישי ולא בעלי. לא תהיה כאן מערכת של בעל ופקוד אלא של איש ואישה. ברגע שיש הרמוניה בין האיש והאשה יש הרמוניה בין בני האדם, וביניהם ובין החיות. וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה…ואז 'וארשתיך לי לעולם…וארשתיך לי באמונה וידעת את ה' '. אז תהיה ידיעה אמיתית – והאדם ידע את חווה אשתו. ידיעה אמיתית. הכרה גלויה. (הרב בנימין לאו)

'וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה' - כדי שתהיה אמונה בקשר האירושין, חייב להיות אֵמוּן בין בני-הזוג. יחס של אמון נבנה בהדדיות, כאשר אין בעלות של אחד מהשניים על רעהו. 'וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד בַּעְלִי.' ספר הושע מעדיף את השם 'אִישִׁי' על 'בַּעֲלִי', שכן המילה 'בעלי' מזכירה את פולחן הבעל, אותו אמור העם לעזוב בעתיד, כשיחזור בתשובה אל אלוהיו. ואנו אומרים: עדיף השם 'אישי' על 'בעלי', אך מסיבה אחרת. המילה 'בעלי' מייחסת קניין, בַּעֲלוּת, לגבר על אשתו, ואילו השוויון וההדדיות בין שני בני הזוג הנשואים באים לידי ביטוי בשוויון בשמות – 'אישי' ו'אשתי'. (עמנואל בן יוסף)

אל בורות המים - נעמי שמר

קישורים

בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן

במקום הסמוי מן העין - יעקב מאיר (הארץ)

קבצים מצורפים

פרשת במדבר - הרב אבי פסקל

פרשת במדבר - דובי אביגור

פרשת במדבר - בארי צימרמן תשע"א