שבת של ראש השנה

מִקְרָא וְזֶמֶר לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה

בראש השנה לפני תקיעת שופר אמר רבי פנחס:

"כל הברואים מתחדשים בשינה. וגם האבנים והמים. וכדי שחיי האדם יתחדשו תמיד צריך הוא קודם השינה לפשוט את דמותו ולהפקיד את נשמתו ביד הבורא. אבל היום הוא יום ההתחדשות הגדולה. והנה נופלת שינה עמוקה על כל העצמים הרוחניים, על המלאכים ועל השמות הקדושים ועל אותיות התורה. וזה הוא טעם יום הדין, שבו מתחדש הרוח. לפיכך צריך אדם להיות היום לאַיִן בשינה העמוקה ותגע בו יד הבורא המחדשת."

לאחר הדברים האלה תקע בשופר.

בליל ראש השנה נראה בחלום להמגיד מזלוטשוב איש אחד שהיה חזן בעירו ומת לפני זמן קצר. "מה לך פה?" – שאלהו. "ידוע לרבי", השיב המת, "שבלילה זה נבראות הנשמות מחדש. אני הנני נשמה כזו". – "ולמה שלחוך שוב?", שאל המגיד עוד. "כאן עלי אדמות". סיפר המת, "חייתי חיים שאין בהם דופי". "ואף על פי כן", הוסיף המגיד לשאול, "מוכרח היית לרדת עוד פעם אל העולם?" – "לפני מותי", אמר המת, " פשפשתי במעשי ומצאתי, כי טוב עשיתי בעולמי. מיד נתגאה לבי קצת, ובתוך כך מַתִּי. ועתה שלחו אותי אל העולם כדי לתקן את גאוותי". והנה אז נולד למגיד בנו, רבי זאב וולף, שהיה שפל-ברך מאד.

תלמידים אחדים באו אל רבי נחום מטשרנוביל והתאוננו לפניו בדמעות, שנפלו לתוך חשכה ועצבות, ואינם יכולים להרים ראש בתורה ובתפילה. ראה הצדיק את תכונת ליבם, כי באמת נכספים הם לקרבת אלוהים חיים. אמר להם: "אל תצטערו, בני, חביבי, על תרדמה זו שתקפה אתכם! כי כל מה שיש בעולם יש גם באדם, וכמו שביום ראש השנה מסתלקים חיי כל האורות העליונים ומשתקעים בשינה עמוקה, כדי שיתחזקו בה ויקיצו בכוח מחודש של הארה, כך אדם המבקש באמת להתקרב אל השם יתברך, טעון הוא תחילה הסתלקות החיים הרוחניים. והירידה לצורך עלייה היא, כמו שכתוב: "ויפל ה' אלוהים תרדמה על האדם ויישן", ומזה נעשה האדם השלם.

בזמן תקיעת השופר יבדוק האדם את מעשיו, יבדוק את חייו, ויחשוב היאך לשפר את מעשיו. תקיעת השופר נשמעת כאשר האדם נמצא בציבור גדול של אנשים, אך ההתבוננות היא תוכו-פנימה.

נאמר בתהילים: "תקעו בחודש שופר". "בחודש - חדשו מעשיכם, שופר - שפרו מעשיכם" (ויקרא רבה כט, ה).

שוב נתחיל מחדש?

כל שנה להתחיל מחדש? לא מעייף? לא למדנו מהניסיון? נערים היינו וגם זָקַנּוּ, והטריק הזה של התחלה מחדש כבר לא כל-כך עובד עלינו...

מה עם כל ההרגלים הטובים שצברנו במשך שנות חיינו הארוכות? לזרוק הכל ולנסות משהו חדש?

מה עם כל החברים הטובים המלווים אותנו כל-כך הרבה שנים ברגעי שמחה וצער? לנטוש אותם ולחפש ידידים חדשים, שהיתרון הגדול שלהם הוא שהם עדיין לא מכירים אותנו?

מה עם כל ההבטחות שהבטחנו לעצמנו בשנים שעברו, שחלקן קיימנו, וגם לא במלואן? לא כדאי להמשיך ולהשלים משימות בהן התחלנו?

והמקום בו אנו חיים, וכבר נקשרנו אליו, והוא ביתנו, על הטוב והרע שבו – שוב לעקור ולחפש שורשים במקום אחר?

ואפילו ההחמצות שלנו, והחסרונות שלנו, והבעיות המציקות לנו – לעזוב אותן ולחפש צרות אחרות?

שנתברך בשנה של המשכים, שנזכה להמשיך ולמשוך את כל היפה שבחיינו לעוד שנה יפה של עשיית מה שאנו יודעים לעשות היטב, בצד גישושים זהירים בכיוונים חדשים. שיסוד ההפתעה ילווה אותנו לא כפריצת דרך חדשה, אלא כמוטיב קבוע בחיינו, שנהיה פתוחים לתגליות, לאפשרויות, ושנדע לנצלן עם כל היכולות שכבר מזמן גילינו שיש בנו.

שנמשיך להאמין – בטוב שבאדם, ביופי שבחיים!

מני גל

ערה"ש תשע"א

כל עוד/עלי מוהר- יוני רכטר

ילד הולך ברחוב

בבוקר בהיר של תשרי

אל בית הספר שוב יוצאים הילדים

גבר הולך אחריו

משגיח, רואה - לא - נראה

ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה

איך עוד שנה פה נפתחת

כמו כל שנה, בסתיו,

איך בן הולך לו לבד

ואב בעקבותיו

גבר רואה בחשאי

איך בנו נכנס לכיתה

גבר עומד כמו ילד שנשאר בחוץ

וכבר שרים שם בפנים

שיר של שנה חדשה

הו איך הכל מתחיל פה שוב מהתחלה -

שוב הם שרים על הגשם

שוב הם שרים על סתיו

ועל הלוח עולות שוב אותיות הכתב

(א.ב.ג.ד.ה.ו.ז.ח.ט.י.כ.ל.מ.נ.ס.ע.פ.צ.ק.ר.ש.ת.)

גבר באמצע הבוקר

גבר בלב חייו

על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב

והוא זוכר שאביו

פעם הלך אחריו

הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו

אך הילדים עוד שרים

שיר על יורה וחצב,

וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:

גם אם אלך בגיא צלמוות

הן לא אירא,

גם אם אפול פתאום

יאמר לבי שירה

כל עוד עולה הבוקר

כל עוד נכתב הלוח

כל עוד הולך לו בן

ואב בעקבותיו

כל עוד שרים הילדים

על שנה חדשה

כל עוד מתחיל פה שוב מהתחלה

כל עוד הים מתעורר

כל עוד הרוח עולה

כל עוד על שחור הלוח

תתנוסס מילה!

להתחיל שוב מבראשית? איך אפשר? כל מה שהיה אתמול נוכֵחַ היום, בוודאי אם חרף השבועה לעזוב את דרכי התמול הוא עיקש ונמשך, וגם -אם נמחק ביודעין ובתמים, פצעיו היו לצלקת המטביעה את זיכרון העבר בהווה המתחדש.

אין על כן התחלות חדשות. יש המשכים שונים.

אשרי מי שיכול לסמוך על חייו כרצף, אבל גדול מי שיודע להאזין בינו לבינו לחשבון נפשו, לעמוד, לשהות רגע ולצאת ללכת עם כל עומסי מה שהיה אל כל שראוי לו מעתה שיהיה.

עד שלמחר, שוב יהיה נכון לעמוד , לשהות, ולהאזין בינו לבינו לחשבון נפשו ולצאת שוב ללכת...

יצחק מאיר

מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָּם – ר' שמואל הנגיד - ספרד, גרנדה, המאה ה-10

מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָּם / גַּם נֶאֱסַף תִּשְׁרֵי וּמֵת עִמָּם,

בָּאוּ יְמֵי הַקֹּר, וְהַתִּירוֹשׁ / אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְּלִי דָמַם.

לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים / כָּל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶׁר זָמַם!

אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְּהַגְשִׁימָם / וּשְׁמַע שְׁמֵי מָרוֹם בְּהַרְעִימָם

וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה / יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם.

קוּמָה, שְׁתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְׁתֵה / בַכַּד, וּבַלַּיִל וְגַם יוֹמָם!

אָדָם חַי בָּעוֹלָם שֶאוֹתוֹ הוּא עוֹשֶֹה לְעַצְמוֹ ,

מִן הַתַּאֲווֹת שֶבְּשָֹרוֹ מִתְאַוֶּה לְעַצְמוֹ

מִן הַנוֹפִים שֶבָּהֶם הוּא מַמְתִּיק לְעַצְמוֹ

אֶת הַפְּחָדִים שֶבָּהֶם הוּא מַפְחִיד אֶת עַצְמוֹ

וּמִן הָאַהֲבָה שֶאוֹתָהּ הוּא אוֹהֵב לְעַצְמוֹ.

וּמִן הַשִֹּנְאָה שֶאוֹתָהּ הוּא שֹוֹנֵא לְעַצְמוֹ

וּבַקַּיִץ הוּא יוֹצֵא אֶל מִחוּץ לְעַצְמוֹ

וּבַסְּתָיו הוּא חוֹזֵר חֲזָרָה לְעַצְמוֹ

וְרוֹאֶה מֶה עָשָֹה לְעַצְמוֹ

בַּקַּיִץ וּמַה לא עָשָֹה לְעַצְמוֹ

מַבְחִין בֵּין זֶה לְזֶה וּמֵבִין לְעַצְמוֹ.

נתן זך

וידוי חילוני של אלול / אלעד ארנון

בשופר שלי אין תרועה,

יש נשמה שקטה

שרוצה לקרוא למי ששומע

לאהוב את הטוב וללמוד את הרע.

התפילה שלי מכוונת למקום האפור,

שם אין צדק ואמת.

יש ספקות מלוטשות יותר ופחות,

יש מחשבות ודאגות.

מנצנצים בו רסיסים של תקווה.

את העולם שלי כבר לא יתקנו.

לפעמים ילטפו, ישקו פרח, יטעו עץ,

יניחו לטבע להתקיים בשלו.

הוא יסתובב על צירו של הזמן.

אפשר לפעמים לעצור אותו,

כשמתבוננים ושואלים שאלות.

בחשבון הנפש שלי

הפקדתי הרבה רצון טוב

ותקווה לשינוי.

בכל פעם שאני מושך ממנו חיוך -

הזכות מכסה את החובה.

בכניסה שלי לשנה חדשה

אני לוקח את תרמיל הזכרונות,

פורס אותו בין תאי המוח,

נושם את מה שאהבתי,

ונושף לחלל את הדכדוך והכאב.

אני מודה לסבל ולצער, שגם הם היו בחיי,

ומבקש יפה שיהיו לי מורי דרך, ולא מכשול על השביל.

בנעילה אחתום בפנקס

המחכה לשנה הבאה.

אז אפתח אותו מחדש

ואחייך לגלגל החיים.